מסע, מסה ומשא – תצפית על ארגונים, ניהול וידע

לקראת הכנס KM World 2004 שייערך בסנטה-קלרה, קליפורניה בקרוב, מפרסם התקופון KM World ראיון עם אחד הדוברים המרכזיים בכנס, Dave Snowden, לשעבר ראש מכון ניהול הידע בחברת IBM וכיום מנהל את מרכז Cynefin למורכבות ארגונית.

Snowden סוקר בראיון את 'מצב ניהול הידע' בעולם, מנתח באיזמל חד את התופעות אותן הוא רואה ומציג כיווני פעולה לעתיד.

בין הכותרות בראיון זה, על פי Snowden:

• 'עושים עניין' בלתי מוצדק בפתרונות תוכנה לנושא ניהול הידע בארגונים
• אין הבנה נכונה של נושא ניהול הידע בארגונים: מתרכזים במדידה של הידע הגלוי במקום להבין כי מדובר בסוגייה ארגונית רב-ממדית ומורכבת שבמרכזה, האדם
• 'קהילות ידע' נמצאות כבר מעבר לשיא, ועתידן – ליפול, בעיקר כי בהפעלתן אין מביאים בחשבון את הרכיבים הארגוניים הנוספים במבנה מורכב זה
• יוזמות ניהול ידע תצלחנה רק אם הן קשורות לאסטרטגיה ולעשיית החלטות עסקיות או ליצירת תנאים לחדשנות
• רצוי להתמקד ביוזמות מקומיות קטנות הקשורות לעסק
• רצוי לא למנות צוות ניהול ידע או מנהל ידע במשרה מלאה (CKO), במקום זאת יש לעסוק בניהול הידע באורח יומיומי כחלק מהתפקיד
• האשמה על כשלונות ניהול ידע מוטלת על מחלקות IT, ספקי תוכנה, יועצים, וגם על – נאיביות של המשתמשים

זה הקישור לראיון.

'אור התורה'

בית הכנסת של העדה הטוניסאית 'אור התורה' נמצא בלב העיר עכו, לא רחוק מהעיר העתיקה. כאן עצרנו בתחנתנו הראשונה צפונה בחול המועד סוכות. הבטנו בגבאי החביב בעת שתיאר בפנינו את תולדותיו המופלאים שלך בית הכנסת. זהו מבנה
ובו מאות יצירות מוזאיקה ומשכיות (ויטראז'ים) בהם משובצים תולדות היהדות לאורך הדורות, מתקופת התנ"ך ועד לשואה, לתקומה ולציונות של ימינו. אין ספק כי המקום הוא מקור ללימוד של ההיסטוריה היהודית כולה. מפעל ענק זה של תיעוד בעץ, במתכת ובאבן, אינו נשלם, הולך ומתפתח כל הזמן, ואף מתעד היסטוריה ישראלית עכשווית. קולו של הגבאי, בניב טוניסאי בולט, היקשה לעתים על השומעים, אך שפתו הצחה והמוטעמת, מבטו הנעים וידענותו המופלגת ריתקו אותנו. הוא מספר לנו בהתרגשות כי לפני זמן לא רב, הגיע לכאן זכר-עבר מרגש: ספר תורה שהתגלגל בדרך לא דרך דווקא מעיראק!

מעת לעת, העפנו מבט סביבנו, על הקירות וגם על התקרה. היה מאוד מיוחד לגלות את היעד שלנו לסוף השבוע הזה על התקרה בבית הכנסת בעכו: שם, במרכז התקרה, קצת מעל הבמה שבה קורא בעל התפילה מן התורה, משמאל, הבחנתי בקטע משובץ בו רשום: "עיר פקיעין". מתחת לכתוב רואים את מערתו של הרשב"י, רבי שמעון בר יוחאי, מחבר ספר 'הזהר', ועוד.

"..אחרי סבתא ג'מילה..– ימינה, עד למעיין"
בדרך כלל, העובר בפקיעין בקטע שבין מעלות לכרמיאל, חולף ברחוב הראשי, וכמעט תמיד עוצר במרכז הכביש, ליד המתחם של 'סבתא ג'מילה', יזמת נמרצת ואשת עסקים עם חזון וגם עם – סבון. מעצמת סבון ורפואה טבעית. (עוד על "איך עושים סבון?" תוכלו לקרוא אצל דני שאנן, כאן). גם אנחנו עברנו כאן, אך בצהרי יום השישי העמוס, זכרנו את ההנחיה שקבלנו: "..אחרי 'סבתא ג'מילה' – ימינה עד למעיין..". המשכנו בכביש המתפתל בין בתי הכפר בסמטאות המפותלות כשכלי הרכב כמעט נוגעים בקירות הבתים ובדוכנים השופעים אל

הכביש. עברה דקה והנה אנחנו ליד המעיין. איש אינו יכול לאמר בוודאות את מקורו של המעיין, אך העובדה היא כי במשך מאות בשנים הוא 'כבש' לאט לאט את מרכז הכפר. מסביבו מסעדות ועסקים פורחים, לידו – עץ החרוב הענק, ובמימיו הקפואים משכשכים רגליים צעירים וזקנים, מבקרים ובני הכפר המבוגרים.

מעט אחרי המעיין, כיכר ולידה נשקף ממול מלון "ככר המעיין" של האחים סווייד. כָארֵם, דרוזי חייכן וחביב ועמו אֵלה, פוגשים בנו במעלה המדרגות אליהן אנו עולים מן הכיכר. חיש מהר משָכנים אותנו בחדרים המרווחים והנעימים וכבר אנחנו עטים על החלונות והמרפסות לצפות אל הכפר הפרוש על שיפולי ההר במזרח, על ההר ובו פקיעין החדשה – במערב ואל הכיכר עצמה. המראה עוצר נשימה. ובעיקר – שלווה.
בכניסה לחדר המשרד של כארם, תלויה תמונה התופסת את עיני ואני מזהה בה דמויות מוכרות: המלך חוסיין, מנהיג העדה, השייך אמין טאריף וגם ח"כ סלאח טאריף. "זה לא אצלנו" מחייך כארם, "אנחנו ביקרנו אצלו בירדן. התמונה – למזכרת".
זו לא הייתה הפעם הראשונה בה נפגוש את המלך חוסיין במהלך היום.

"…תאכלו ואחר כך אספר לכם על עץ החרוב…"
הנוף מענג, אבל אינו משכיח את רעבוננו. פקקי התנועה שחסמו את דרכנו בצהרי יום שישי אל השוק בעכו, ואשר החישו את הגעתנו לפקיעין – לא השביעו אותנו, להיפך…. וכך, התזוזה מן התוכנית המקורית שלנו לאכול בעכו, מביאה אותנו להגיע אל המסעדה שליד המעיין. שם אנחנו פוגשים את סאלח, איש מוצק, שערו מאפיר מעט ומבט עיניו חייכן וצעיר. הוא איש יחידת המיעוטים בצה"ל ובעברו הלא-רחוק גם הקב"ט הראשי של מפעלי 'שטראוס', פנסיונר שמבסוט מהחיים העסוק מבוקר עד לילה בהסעת בניו, בנותיו ונכדיו, אל ומאת. "שבו חבר'ה. על החומוס הכי טוב בארץ שמעתם? הנה, זה כאן אצלנו." וכבר מגיעה נָזְהה, אשתו, המנהלת את המסעדה המשפחתית ומציגה לנו בגאווה פרסומים מן העיתון ובהם חוות הדעת על העונג הקולינארי המזומן לנו מייד. החיוך שובה הלב שלה מאיר לנו פנים: "כבר נביא לכם, לבאנה נהדר, חומוס שלנו, פלאפל ופיתות דרוזיות, קנקני לימונדה (עם טעם ייחודי ובפנים – גם מנדרינה!), ואחר כך – אני אספר לכם על עץ החרוב שאתם יושבים מתחתיו".
לא עוברות מספר דקות וכבר אנחנו 'טורפים' במלוא הקצב. בינתיים, מתפתחת שיחה בינינו. סאלח מספר על עצמו, על הכפר, על התעסוקה, על הצעירים השבים מן הצבא כמו הבן שלו המסייע במסעדה. אנחנו שואלים על הבתים מסביב, על המעיין ומקורותיו, ועל המורשת הדרוזית.

שטר ישן ושטר חדש: מאה שקלים חדשים, ישנים וחדשים!

לפני פרידה, וכבר מגיע החשבון. "הכול בסדר?", נזהה שואלת, "שבעתם?". "כמעט", אני אומר" חסר לנו משהו". נזהה מסתכלת עלי בדאגה, האם משהו פגם את הכנסת האורחים הדרוזית המופתית? "הסיפור", אני אומר לה, הסיפור על עץ החרוב!".
"נכון" עיניה אורות. "עץ החרוב, אני אספר לכם". וכך, כולנו קשובים לסיפור שלה על רבי שמעון בר יוחאי, שישב במערה שמעל המעיין, אכל חרובים, טבל במימיו, חסה בצל עץ החרוב, כתב את ספר 'הזהר'. "תגידו", היא שואלת אותנו ועיניה מחייכות חיוך של בן-כפר שנקלעו למולו עירוניים תמימים, "איפה ראיתם את עץ החרוב הזה במקום אחר?". אנחנו שוברים את הראש, עד שידידי נ' מציל את המצב. נ', אספן חובב, שתחביבו ירושות, עתיקות חיסולי ושאר עניני עיזבונות, שולף מארנקו שטר מוכר, 'מאה שקלים חדשים' מסדרה קודמת לזו הנוכחית. על השטר בצד האחד מוטבע דיוקנו של יצחק בן צבי, הנשיא השלישי של מדינת ישראל, שלו סיפור אהבה מתמשך עם פקיעין ותושביה, לימים ייזכר כאן כמי שפעל לשקם את בית הכנסת העתיק שבמקום. דמותו בולטת על ריקעם של צדיקים

ורבנים מפורסמים. הצד השני של השטר – הוא המענה לשאלתה של נזהה: על צד זה רואים בבירור את צדודיתו של עץ החרוב הענק, הסוכך בצלו על המעיין. מימינו, על השטר, רואים את חזית הבית בו התגורר המורה הנוצרי המיתולוגי של פקיעין, מועלם חנא. זה המורה שכשהיה פוסע בסמטאות הכפר היו התלמידים היראים מפני המורה הנערץ, נחבאים אל הפינות. חזית הבית נשתמרה ביופייה גם במציאות ואפשר בנקל לזהות את דמותה על השטר. בתי הכפר על מדרון ההר מעטרים את השטר משמאל לעץ החרוב. סלאח חד עיין ומהיר תגובה כיאה למקים דורות של גששים ביחידה, מזנק לעבר נ' ובפיו הצעה: "תן לי את השטר הזה, ואֱשָלֵם לך!". נ' ידידי, שגם הוא עשה כבר לפחות עסקת חליפין אחת מוצלחת בחייו, יודע להעריך את הפנייה, אך מסרב בנימוס. חיש מהר צולל השטר יקר הערך אל מעבה ארנקו.

"אבל זה לא הכול!", מחדשת לנו נזהה, "יש למישהו גם את השטר החדש של מאה שקלים חדשים?". כאן אנחנו מופתעים באמת.

פקיעין על כל שטרי הכסף? והנה, א', בנו של ד' חברנו, מביט אל הכתב הזערורי בפינה הימנית התחתונה של השטר, מעל למספר 100, וקורא ברהיטות את הכתוב על השטר בן מאה שקלים חדשים: "…הישוב היהודי בכפר פקיעין…". מדהים. רק מאוחר יותר אני שם לב שהכיתוב הזה המוטבע על השטר, מופיע שם על רקע קיר הכניסה , החלון ודלת הכניסה לבית הכנסת היהודי העתיק של פקיעין. (ראו בהמשך).

"…רק הלכתי לאכול משהו…לא סגרתי…"

כל המבקר בפקיעין יודע על משפחת זינאתי, המשפחה שעליה נאמר כי מימי בית שני לא נטשה מעודה את פקיעין ושמרה כל העת על בית הכנסת במקום. גם אנחנו, רואים כי השמש עוד מעט שוקעת והשבת נכנסת, ממהרים לשים פעמינו אל הסמטה של בית זינאתי ובית הכנסת.
אנחנו עומדים את מול בית הכנסת, נכנסים אל החצר הפנימית, עימנו עוד מספר עשרות של מבקרים אקראיים במקום. כולנו מאוכזבים. אמנם חצר בית הכנסת פתוחה, הגפנים המשתרגות מצילות עלינו מהשמש הנוטה, וגם סוכה נטויה בחצר, אבל – בית הכנסת עצמו – סגור. בצר לנו, אנחנו מביטים על דלת הכניסה המעוטרת חריטות עץ, מגיני דוד. על החלונות, ומבעדם – אל חלל בית הכנסת. תחושת החמצה ממלאת אותנו. אילו אך לא התעכבנו בדרך…
אנחנו מנסים לתפוס זווית אחרת על בית הכנסת, ומטפסים בגרם המדרגות אל גג בית הכנסת. הגג, מסויד לבן, שטוח, ובקצהו, לצד דרום – מנורת שבעת הקנים עשויה אבן, גדולה, מטילה צל אל הסמטה. אנחנו מביטים סביב, אל ההר ואל העמק, ולפתע מבחינים בדמות מוכרת, מתחת לאפינו, ממש ממול.

מרחק כמה מטרים בקו ראייה ממקום עומדנו על הגג, מרגלית זינאתי,

 אחרונת השבט, שומרתו הקנאית של בית הכנסת, האישה הערירית שבידה המפתח, סועדת לה בנחת עם שכנתה. מרגלית, אישה קטנת קומה, מטפחת לבנה לראשה מרוכזת בשיחתה עם השכנה. עימנו נמצא במקרה ד', מדריך טיולים ומלווה קבוצות הבקיא בסיפורי פקיעין ומשפחת זינאתי. הוא עולה במדרגות אל מרפסת ביתה של מרגלית. היא מזהה אותו בשמחה, מזמינה אותו לטעום ממטעמיה לקראת השבת. לקינוח היא מכבדת אותו בכוס משקה צונן, קוקה-קולה… "לא יאומן", אומר לה ד', "לפני עשרים שנה לא הייתי מצליח לשכנע אותך לשתות את זה…". "תשמע", היא עונה לו, "זה עוזר לי להוריד את האוכל…". ד' פורץ בצחוק אדיר ומנצל את הדיאלוג כדי לבקש את מרגלית לסור שנית אל בית הכנסת ולספר לנו את סיפורה. הוא מסמן לנו שנמתין, הנה היא באה, המלכה, לפני שבת המלכה.

"פיסות של פקיעין"

מי שלא ראה את הים נחצה לחרבה במרכזו כדי שבני ישראל יעברו בתוכו, יכול היה לדמות לעצמו את המראה עם רדתה של מרגלית ופסיעותיה אל בית הכנסת. עשרות האנשים שהצטופפו בפתח בית הכנסת, זעו ימינה ושמאלה כדי לאפשר לה להגיע פנימה, אל הדלת. מיהרנו אחריה והצטופפנו על ספסלי בית הכנסת, כדי לשמוע את סיפורה. באמצע הדרך, ברחבה שלפני הכניסה לבית הכנסת, עצרה לפתע, וכיודעת מה הדמות שנצטיירה עליה, הרימה אלינו את עיניה, חייכה במשובה ואמרה: "…לא סגרתי…רק הלכתי לאכול משהו…". לפני שהחלה לדבר, חלקה לגברים כיפות לכיסוי הראש. בשפתה הצלולה, בעברית מעודכנת ובחיתוך מהיר,ספרה לנו בקצרה על תולדות משפחתה, מהתקופה העותומאנית, בעת מלחמת העולם השנייה, תחת שלטון הבריטים, ועד לימינו אלו. ספרה לנו על אמה מזל, על הקורות את אביה ואת סבה ועוד. בתוך בית הכנסת אנחנו מביטים סביב על השלטים המשמשים אותה בהפגנה הפעם: הנחת קרוואן על קברות הצדיקים בבית העלמין בפקיעין. בת שבעים ושתיים היא ומשדרת עוצמה בלתי רגילה ונחישות.

כנראה שמצאנו חן בעיניה בשאלותינו ובעניין שגילינו בה ובפועלה עד שהובילה אותנו לבית זינאתי, הבית בו היא מתגוררת, אשר בקומת הכניסה שבו נערכים בימי סוכות מופעי "פיסות של פקיעין", מופע בה היא משתפת פעולה עם היוצר אריאל רוזנבאום ובו היא מספרת את סיפורה. יש קסם מיוחד לראות את אולם המופע, עם השחקנית הראשית, דווקא שלא בעת המופע עצמו: מרגלית טרחה והסבירה לנו על כל פריט אותנטי הנמצא במקום, על האח שנתפוררה ועל האח החדשה שבנתה, על חדירת המים מהקומות העליונות ועל הניקוז שהסדירה, על דלת העץ המקורית של ביתה שירדה מצירה והיא שומרת אותה ברשותה. על נעלי אביה שהסנדלר בכפר ידע להכירן לפי ריח זיעת רגלו שלו כמו של כל תושב בכפר.
בפינת אולם המופע, מכתב מתחילת שנות הארבעים בעברית רהוטה, על נייר מצהיב במסגרת. אביה פונה בכתב אל השלטונות הבריטיים שכבשו את הכפר ומבקש לחוס על שכניו המוסלמים שלא עשו כל רע אלא הגנו עליו בשעתו והוא מבקש להחזיר להם טובה.
אנחנו לא נפרדים ממרגלית עד שהיא לא מראה לי את הפסקה בספר בן חמישים השנה "אנשי פקיעין", מאת המחברת רבקה אלפר, ומצביעה בפני בעיניים בורקות על הפסקה המתארת את בני משפחתה.

"..ראית עוד מקום בעולם בו חיים בני ארבע דתות – בשלום?…"

בדרך חזרה אל המעיין, אנחנו נעצרים בפינת הכיכר. דרוזי מבוגר, שפמו לתפארת, עטוי בגלימה הכחולה המסורתית המכסה אותו מצוואר ועד כף רגל, לראשו כובע לבן צח, מחייך אלינו. אנחנו נעצרים לשיחה קצרה עמו.

בחפץ לב הוא מתאר בפנינו את הכפר, הדרים בו, ומוסיף אנקדוטות מחיי הכפר. אנחנו שואלים אותו על המסורת והמורשת הדרוזית והוא מפרט בגאווה רבה את תולדות משפחתו, מספר על בניו, קצינים בצה"ל ועל אחד מהם, רב-סרן, שהחליט לשוב לכפר ולפתוח חנות, ממש כאן בפינה.
"אבל", הוא אומר לנו, "מלחמות זה לא בשבילנו. הנה תראה את פקיעין – ראית עוד מקום אחד בעולם בו גרים בני ארבע דתות בשלום?".

"..אני מצטער…אבל את זה אני לא יכול לספר לך…"
השיחה נמשכת. בן-שיחנו מסביר לנו על הדרוזים הדתיים והדרוזים החילוניים, מערכת היחסים ביניהם, על חתונות ושמחות. אנחנו מביטים היטב באיש, עניו פקחיות, שפמו עשוי למשעי כמיטב המסורת הדרוזית. פניו צרובים שמש וחרושי קמטים, בוודאי גם מדאגה לבניו המשרתים בצה"ל. ממולנו, מתנופף לו הדגל הדרוזי, חמישה צבעים, אחד במאונך וארבעה במאוזן. הצבעים האלה נראים בכל מקום, בשטיחים, במפות השולחן, בצבעי העיטורים בבתים, בכל מקום.

אני מבקש אותו שיסביר לי, מה המשמעות של הצבעים האלה. (תודה לפֶני על הקישור).
"מצטער", הוא אומר לי בחיוך המכסה יותר על הנגלה, "תסלח לי, אבל את זה אני לא יכול לספר לך. זה קשור לדת שלנו, ואתה יודע, אצלנו הדת עוברת מדור לדור, ולא דולפת החוצה".
למחרת יספר לי כארם על המנהגים שבין הדרוזים הדתיים לחילוניים, על חזרה בתשובה, על עירוב שבין משפחות דתיות וחילוניות ועוד. מרתק.
"הייתי מזמין אתכם אלינו הביתה" הוא אומר, "לשתות קפה, רק שאני גר רחוק, ממש בכניסה לכפר". אנחנו מברכים אותו בבריאות טובה ונפרדים..
[X=nextPage=X]

"המלך חוסיין… בפקיעין!"

השמש כבר משיקה אל פסגת ההר במערב, ואנחנו מחליטים שלא נוכל להשלים את חוויות היום מבלי שטבלנו רגלינו במימיו של המעיין. ניגשנו אל שפת המעיין. עוד מרחוק ראינו איש מן הכפר, ממושקף, לשפתו העליונה שפם לתפארת, אך הוא לבוש בבגדים רגילים, משכשך רגליו בהנאה. אנחנו מתקרבים, טובלים בהיסוס במים הקפואים רגל אחר רגל, ומפתחת לה שיחה. אנחנו שואלים למקור המים, לזרימה, לשפעה. הוא מסביר לנו באריכות כי מקור המים בלתי ידוע, והזרימה עתה נמוכה. בחורף, הוא אומר המים מגיעים "עד כאן", הוא מסמן לנו אל הקו התחתון של האבן העליונה. אכן, מעניין לראות זאת אז. "והמים אז, קרים?", "זה כלום", הוא אומר" אין מים כאלה בכל העולם".
אנחנו רואים שהאיש מביט כל העת אל הסמטאות המחברות אל המעיין, כאילו הוא מצפה למשהו. ,אתה מחכה למישהו?", והוא עונה, "כן, כל יום חברים שלי ואני נפגשים כאן על יד המעיין". זה 'מדליק' אצלי אסוציאציה מוכרת. "מה אתם עושים כאן, על מה מדברים?", הוא מסתכל בי משועשע, ואמור: "אתה יודע, על כל מה שקורה כאן בכפר, מי נולד, מי מת, מי התחתן, מי קנה, מי מכר, שואלים שאלות, פותרים בעיות, כמו בכל מקום בעולם, אחרי הכול אנחנו מכפר אחד, לא?" . אני מחייך לעצמי, קהילת קרקוב בפקיעין…
האיש רואה שהנושא מעניין אותי ואומר: "בוא אספר לך משהו. פעם ישבנו כאן כל החברים על יד המעיין הגיע מישהו שלא הכרנו ושאל: איך רואים לך? איך קוראים לך?, וכך עבר אחד אחרי השני. כשהגיע אלי שאל אותי ואתה?". "ומה ענית לו" אני שואל?" והוא: "אני? אני המלך חוסייו!". ותוך כדי שהוא מתגלגל מצחוק הוא מספר לי כי שמו הוא באמת – חוסיין. הנה, פעם שנייה בתוך שעתיים ושוב נתקלים כאן במלך….

"חמישה דוקטורטים והוא פרופסור!.."

"ילדים שלי?" אומר לנו חוסיין, "יש לי בנים ובנות. הבן הגדול שלי נמצא באמריקה. באוניברסיטה UCLA בקליפורניה." "מה הוא עושה שם? "הבן שלי – יש לו חמישה דוקטורטים והוא פרופסור!" אומר לנו האב הגאה. מסתבר שהבן מלמד את המורשת הדרוזית באוניברסיטה זו. לא, הוא לא נשוי למגינת לבו של האב, שהיה רוצה שיתחתן עם איזו "דרוזיה" כלשונו.
ואז, באופן מפתיע מאוד, הוא שואל אותי שאלה מדהימה: "אתה רוצה שאספר לך סיפור על דוקטורט באמריקה?". "בודאי" אני אומר, "ספר".
"בשנת 95', ביקרתי את הבן שלי באמריקה. כשהגעתי, הבן הכין לי קפה ואמר: אבא, אני צריך לצאת לשעתיים, בינתיים תשתה את הקפה שלך ואני אחזור. בחדר ממול אני רואה אישה מבוגרת מאוד, אולי בת תשעים, מסתובבת בחדר שלה הלוך וחזור. שאלתי את הבן שלי, מי זאת? והבן סיפר לי שזו אישה שבגיל 89 החליטה שהיא רוצה לעשות דוקטורט.(!). האוניברסיטה התנגדה, והאישה לא ויתרה. היא תבעה את האוניברסיטה בבית משפט, וזכתה! המדינה חייבה את האוניברסיטה לקבל אותה ללימודי הדוקטורט. עוד אני מתפעל מהסיפור של הבן שלי, ואני שואל אותו: תגיד, לאן אתה הולך עכשיו? והבן עונה – עכשיו אני הולך לטקס הסיום של הגברת הזאת, היום היא מקבלת את הדוקטורט שלה!"…
חייבים להודות שזו כבר הייתה מקריות יוצאת דופן: דרוזי זקן, אביו של פרופסור ב UCLA ולו חמישה דוקטורטים, יושב על שפת המעיין בפקיעין, ומספר סיפור, על דוקטורט, לישראלי העושה דוקטורט באוניברסיטה בריטית, כשנושא המחקר שלו הוא 'סיפור סיפורים'….. מי אמר שאין מקריות בחיים?….

"שלושים שנה – ולא השתנית!…"
מיד כשהגענו לפקיעין, ראיתי שחברי נ' עסוק כל הזמן לאַתֵר את חברנו המשותף מבית הספר התיכון, ע'. זכרתי אותו במדויק: גבוה, חייכן ונעים סבר כבר בהיותו נער. גדל איתנו בפנימייה כאחד מרבים. לעת ערב, לאחר מספר התקשרויות בין אנשי הכפר ש נ' הפעיל אותם כדי למצוא את חברו, לאחר ארוחת הערב, כשרוח צוננת מנשבת במרפסת של כארם, לפתע, ממלאת קומתו הגבוהה את הפתח. ע', כפי שזכרתי אותו, היה כל היום אצל קרוביו ברמת הגולן. לעת ערב שב לכפרו, ובדרך מסרו לו כי נ', חברו לכתה מחפש אותו. אנחנו מגלגלים אתו שיחה על המוצאות אותו מאז. מסתבר כי אנחנו עובדים באותו ארגון כבר עשרים וחמש שנים, הוא בצפון, אנחנו במרכז, נשוי, אחד מילדיו מדריך בגדנ"ע בשירותו, מעביר את המורשת לדור הצעיר במתנ"ס המקומי.
נ' מלווה את ע' לפרידה וכשהוא שב אלינו, ידיו עמוסות לעייפה בתפוחים עסיסיים וענבי-ענק מן הגולן. אני נזכר בביקורי משפחתו של ע' בפנימייה בירושלים. כל ביקור כזה היה זוכה מייד לאהדת כל הפנימיונים שהחליפו בהנאה מרובה את הביסקוויטים והופלים בפירות טריים מהמטע של ע'.

"דיוואן המוכתר"

בוקר שבת. עדיין מוקדם בבוקר, אך הכפר כבר התעורר לחיים, הקולות, הצבעים והריחות. וחושב לי: מה עוד מצפה לנו היום?
על ארוחת הבוקר דשנה ומשביעה מעשה ידיה של אלה אנחנו מתכננים איך נבלה את המשך היום. כארם מציע לנו לבקר בבית המוכתר, ממש כאן למטה.

 אנחנו חוצים את הסמטה הקטנה ונבלעים ב 'מקום אחר': אולמות תת-קרקעיים המובילים מאחד לשני אל מעבה ההר, כל אחד מהם עמוס למכביר בחפצים וסימנים של המורשת הדרוזית, שמן, זיתים וסבון ("אנחנו עושים סבון יותר טוב משל ג'מילה!"), מלבושים דרוזיים, מפות רקומות, שטיחים. במרכזו של כל אולם אירוח, טס נחושת ענק ועליו כוסות תה צמחים מהביל וטעים, וצלוחיות קטנות עמוסות בקלאווה מתוקה. מראה מארץ אחרת.

כמאל, הבעלים של המקום, מרכז אותנו באולם רחב הידיים ומסביר על המקום, על המנהגים, על ההיסטוריה של הדיוואן, על המוצרים שהם מייצרים במקום, על החוויה הייחודית.
אני קם וממשיך לפסוע פנימה אל האולמות הפנימיים, ואז אני נוכח שלמרות 'ספירת המלאי' של המוצאות אותי במקום, עדיין לא ראיתי הכול בפקיעין…

ג'ון קנדי בפקיעין
באולם הפנימי של הדיוואן, על הקיר השמאלי, מתחת למחצלת קלועה, אני רואה שטיח רקום יפהפה, במרכזו דמותו של הנשיא האמריקני הנערץ ג'ון קנדי, משני צידיו – פסל החירות, מימין ודגל הפסים והכוכבים, משמאל.

אני מספר לכמאל שכבר חשבתי שראיתי הכול כאן ופתאום – הנשיא האמריקני?
יום אחד, מספר לי כמאל, בימי שלטונו של קנדי בארצות הברית, השגריר האמריקאי בישראל הגיע לביקור אצל המוכתר של הכפר. לאות תודה והוקרה על הביקור הוא העניק את השטיח הרקום הזה שמאז ועד עתה שוכן לו אחר כבוד על קיר הדיוואן…

אז מה היה לנו כאן?
סוף השבוע מתקרב אל סופו לקראת השבוע החדש. אני יושב לי במרפסת העליונה אצל כארם, מביט אל ההרים המוארים בשמש הערביים וחושב לעצמי: לפני שבוע בדיוק, הייתי ב Cambridge ומאז? מה כבר ראיתי כאן מאז אתמול:
נשיא ישראלי אחד (בן-צבי, שלוש פעמים: על שטר ישן, על שטר חדש, ועל קיר בית הכנסת), נשיא אמריקני אחד, מלך ירדני אחד (חוסיין, פעמיים: האמיתי – בתמונה ו 'המתחזה' במעיין), סבתא אחת (ג'מילה), יהודיה עיקשת אחת (מרגלית), פרופסור דרוזי אחד עם חמישה דוקטורטים שאביו מרכז את הפרלמנט של המעיין בכפר ומשתעשע בלהידמות למלך, קב"ט פנסיונר שהיה גשש והיום הוא נהג של הנכדים, חבר מהתיכון שלא ראיתי שלושים שנה שמעטיר עלינו מפירות מטעי הגולן אז ועתה.

איפה יש עוד מקום בו חיים בני ארבעה דתות בשלום, יחד עם כל אלה?

חג שמח!

מה,…זה 'ניהול ידע'?….
בתחילת המילניום נושא ניהול הידע כבר עבר מפה לאוזן בכמה ארגונים גדולים בישראל, והתחושה הייתה שמשהו רציני מתפתח, גם אם לא היה אפשר עדיין להגדיר במדויק מה זה ניהול ידע, מה עושים עם זה, איפה 'שמים' את זה… המציאות הייתה מיעוט של בעלי תפקידים כאלה בארגונים, אם בכלל, לצד גורמים רבים בתחום הייעוץ הארגוני ובתחום מערכות המידע, יועצים וספקים היו כמעט הבודדים שקשרו את העשייה 'המסורתית' שלהם עם התחום החדש והצומח. כשנה קודם לכן, מעט אחרי שמוניתי כמנהל הידע בארגון בו אני עובד, הבנתי כי אין תורה סדורה של ניהול ידע בארגונים וכנראה שיהא על העוסקים בכך ליצור את התורה הזו בעצמם. בתחילת ינואר 2001 יזמתי מפגש ראשון בו השתתפו עשרות רבות של נציגי ארגונים שהכרתי בעבר, יחד עם כאלו ששמעו אותי מדבר על הנושא בהרצאות שונות. במפגש הזה סקרנו בפני הנוכחים את תכנית ניהול הידע בארגון שלנו, ובחלק השני של המפגש דברנו על הצורך להקים מסגרת של בעלי תפקידים כאלו בארגונים, שתעסוק בלמידה ובפתוח הנושא החדש, וכך קם "פורום מנהלי הידע בארגונים בישראל", מסגרת מקצועית למנהלי ידע, הקיימת ומתפתחת מאז ועד היום. כשמנהל הארגון שהוביל את התכנית בארגון שלנו סקר בפני הנוכחים את התכנית, התרבות, התהליכים העסקיים, התשתיות תומכות הידע, בסדר הזה שיבטיח תוצאות משמעותיות, או אז שאל מישהו: "מה, זה ניהול ידע?"

"מסע אל הארגון הלומד ומנהל הידע – תחנות במסע"

הפעילות שהחלה לתפוס תאוצה בארץ, הביאה לכך שבתחילת 2002, פנו אלי נציגי חברת 'טלדן', מארגני כנס INFO 2002, כנס ותיק-שנים שעוסק במידע בכל צורותיו, ובקשו שאערוך כנס בנושא. האתגר היה ענק, אך זו הייתה הזדמנות מאוד משמעותית: 'לשים על המפה' בישראל את נושא ניהול הידע, לגייס כמה שיותר מנהלים המובילים את הנושא באופן אישי בארץ כדוברים ולהביא מניסיונם של חבריי ב 'פורום מנהלי הידע' כדי שיספרו לשומעים כי אין מדובר בזמזומילה חולפת, אלא בתהליך ארגוני משמעותי, אפקטיבי, המחובר לעשייה בליבת העסקים של הארגון. קראתי לכנס בכותרת : "תחנות במסע אל הארגון הלומד ומנהל הידע". השם 'מסע' בא 'מהחיים' עצמם: בארגון בו פעלתי כולנו הבנו די מהר כי זהו מסע ארוך ורב-תהפוכות. הכנס נבנה כמסע בתחנות: תחנת ההחלטה, תחנת התרבות, תחנת התהליכים, תחנת התשתיות התומכות ועוד. שפר על מזלי והצלחתי להביא כדוברים בפתיחת הכינוס שלושה מנהלים בכירים במשק הישראלי המובילים אישית את הנושא מכמה ארגונים מובילים במשק: המשנה למנכ"ל וסמנכ"ל הנדסה ותכנון בחברת בזק, מנכ"ל רפאל וסמנכ"ל וראש חטיבת תכנון ומידע בשירותי בריאות כללית. דברו בכנס מנהלי ידע מארגונים מובילים במשק הישראלי: בזק, Amdocs, תשלובת החלב תנובה, רשות שדות התעופה,הזרע ג'נטיקס, רפא"ל, שירותי בריאות כללית, דבר אחד היה משותף לכל הדוברים: כולם דברו בפעם הראשונה בישראל בכנס על ניהול הידע. הכנס היה מוצלח ויחסית לכנסים מסוג זה, כמאתיים משתתפים גדשו את האולם, ונשארו ישובים וקשובים במהלך כל היום הארוך. הייתה תחושה אצל הדוברים ואצל המשתתפים כי זה היה אירוע משמעותי בהתפתחות הנושא בישראל.

"שלום, אני אורי ואנחנו צריכים לדבר…"
לעת ערב, בתום הכנס הארוך, וכבר העייפות והמתח של חודשי ההכנה והתיאומים האינסופיים החלו לתת בי את אותותיהם, בעודי מקפל את המחשב הנייד, שמתי לב שמתקרב אלי מישהו. כמרצה ותיק אני מורגל בכך שבכל פעם שאני מסיים הרצאה, יש כאלו המעוניינים לתת משוב, להחליף מלה, כרטיס ביקור. גם אני נוהג כך לעתים קרובות. אלא שמשהו כאן היה בכל זאת שונה. "שלום, אני אורי", הציג את עצמו האיש שפנה אלי. "ואנחנו צריכים לדבר", אמר. הבטתי בו ונזכרתי. בכל משך היום שמתי לב לאיש הזה שישב כל היום כתלמיד שקדן, נכח בכל ההרצאות. "מי אדוני?" שאלתי. "אני ממכון וינגייט, אבל זה מזמן כבר לא מכון לאומי לספורט". בעיניי, כנוסע שחולף מדי פעם בכביש לחיפה ובחזרה על יד המכון בנסיעה מהירה, המשפט הזה היה תמוה. "אז מה אתם?", שאלתי. "אנחנו חברת ידע" הוא אמר, והושיט לי כרטיס ביקור. ד"ר אורי שפר, היה כתוב שם, מנכ"ל מכון וינגייט. "אני מזמין אותך לבקר אצלנו". כך החל מסע מרתק בנתיבות הארגון המרתק זה, וכך התחלתי להבין על מה מדובר כשאומרים שם התקווה=זהב.

"…יש לנו 70 מוצרי ידע בחלון הראווה של העסק…"
חלפו מספר שבועות וערב אחד הגעתי לבקר את אורי במכון. זו הייתה הפעם הראשונה שלי בה פניתי ימינה מכביש חיפה תל-אביב למקום עליו חלפתי כאמור פעמים רבות בעבר. כל אחד והתחומי העניין שלו. יש ספורטאים ויש גולשים. אני גולש…. ברשת…..

אורי לא בזבז דקה. "הגעת לבית היוצר של מוצרי הידע המתוחכמים ביותר בתחום החינוך לאורח חיים בריא ולספורט. יש לנו 70 מוצרי ידע ייחודיים שאנחנו פתחנו כאן..מדי שנה מבקרים כאן מעל 1.4 מיליון איש…כ 6000 מדי יום…בכ 2500 כלי רכב. לא מזמן השקנו אתר אינטרנט למכון ובו עשרות אלפי גולשים מדי חודש. אנחנו היחידים בארץ המכשירים מאמנים, במרבית תחומי-עיסוק רבים אחרים אנחנו כמעט היחידים בשוק. יש לנו ארבע שלוחות אקדמיות מחוץ למכון הפזורות בארבע כנפות הארץ….אנחנו מייצרים לחם בריאות מיוחד, מוציאים ביטאון מגזיני…"ועוד כהנה וכהנה.
מורגש היה כי האיש הוא המטיף הראשי המדביק בהתלהבותו את כל העובדים והנהנים משירותי המכון.
ואורי הוסיף: "תוך כדי כל העשייה הענפה הזאת..הבנו כי יש לנו ידע ייחודי: באימון, בהכשרה, במתקנים, בדרכי הפעולה, בגישה המתודית שלנו, בפתוח מתקדם של אמצעים ועוד".

"להוביל את המודעות במדינה לבריאות ולאורח חיים בריא כבסיס לחיים טובים יותר"
"ואז, עברנו לשלב הבא: קבענו מטרות על לכל הפעילות שלנו במכון: להעמיד את כל הידע הקיים במכון לטובת הספורט ההישגי, לקדם את הספורט בישראל לפסגת ההישגים – מדליות אולימפיות. וביחד עם זה, לקדם את הבריאות ואת אורח-החיים הבריא בישראל, בכל הגילים, מהילדות ועד לזקנה. מצאנו כי ככל שמקצוע החינוך הגופני נדחק הצידה בתכניות הלימודים בבית הספר, כך חשיבותו עולה.

התחלנו לבנות תכנית פתוח, גזורה על פי יעדים העיקריים שלנו ויעדי משנה, הכנו תקציב מתאים והתחלנו לפעול. כך בתוך מספר שנים מיצבנו את המכון ממצבו הקודם למה שהוא כיום. הפכנו קושי להזדמנות, והיום אנחנו חושבים אחרת ופועלים אחרת. התחלנו לפתח עשרות מוצרי ידע בכל התחומים בהם אנחנו עוסקים ובכל התצורות: תכניות לימודים, מחלקות מחקר בכל התחומים הנגזרים מהספורט, שיעורים, הדרכות, ימי עיון, גייסנו חוקרים, מנהלים ועובדים מיומנים והכשרנו את הקיימים. אנחנו נותנים יד חופשית ומעודדים מנהלים ועובדים ללמוד לתואר אקדמי ולהעשיר את הידע על חשבון הארגון. הנהגנו תכניות מצוינות פנים ארגוניות: מי שלומד ומפתח פתוחים מיוחדים בארגון – זוכה בפרס על מצוינות."

"הכול מתחיל בראש"
"ועכשיו אני רוצה לספר לך על משהו ייחודי שלנו. על הראש היהודי. אתה יודע שתמיד אומרים: 'הכול מתחיל בראש', נכון? אז כמי שעומד בראש המכון, אני יכול להגיד לך שיש לנו הרבה גאווה על הראש היהודי שלנו ועל זה אנחנו בונים לגבי העתיד בספורט ההישגי."
עכשיו התעוררה סקרנותי עוד יותר. אנחנו נמצאים באמצע 2002, וההכנות לאולימפיאדה באתונה החלו לקרום עור וגידים, ומבחינת וינגייט – זו המטרה העליונה. מה אני עומד לשמוע פה? האם ישראל הקטנטונת שפתחה את המטוס לביא, את טנק המרכבה, שיש בה אלפי מדענים מוכשרים וידע עצום, האם גילינו את הפטנט למדליות זהב אולימפיות?
ואורי ממשיך: "אנחנו פיתחנו כאן פטנט בינלאומי, מודל ייחודי, קוראים לו 'מודל חמשת השלבים לפתוח הכושר המנטאלי'. הבנו כי מעבר לאימונים, לתזונה, למסלול הכשרה, למאמנים מעולים – עומד הספורטאי עצמו. אנחנו מצאנו כי אפשר לאמן ספורטאים לכך שברגע הנתון, רגע התחרות, יהיו בכושר המנטאלי הטוב ביותר הנדרש, כדי שהביצועים שלהם יהיו מקסימאליים, שישיגו את התוצאה הטובה ביותר. כך פתחנו את המודל, הוא מכיל חמישה שלבים, שלושה במעבדה ושניים בשטח."

איך הגעתם לכך? אני שואל. מי עוסק בזה?
"חכה", הוא אומר, "זה עוד כלום. אמרנו לעצמנו שזה מוצר ידע קלאסי, גנרי. כלומר: אם זה עוזר לשפר את הכושר המנטאלי של ספורטאי לפני תחרות, זה יכול בוודאי לסייע לשיפור הכושר המנטאלי של אחרים הנמצאים בפני הצורך להגיע לשיא הכושר והביצועים שלהם, לא כך?"
זאת אומרת, אני מקשה על אורי, שאתם לוקחים את הידע שפתחתם כאן לצורכי ספורט הישגי ומשתמשים בו גם לתחומי עניין אחרים?
"בדיוק", הוא אומר, "למשל, לבתי ספר! לחינוך! בדקנו שתלמידים שנכשלים בבחינות אינם נכשלים דווקא בגלל חוסר ידע בחומר הנלמד אלא בגלל קשיים מנטאליים, קשיים של ריכוז, התמקדות ועוד. לקחנו את המודל שלנו, והפעלנו אותו כפיילוט על בית ספר תיכון בסביבה שלנו והתוצאות פשוט מדהימות: תלמידים ללא סיכוי, כאלו שנכשלו בכל המסגרות, סיימו בגרות בהצלחה!".
כן, אני אומר, אבל איך עשיתם את זה?

מכון וינגייט וניהול הידע
"חכה", הוא אומר לי, "נגיע לזה. עכשיו תשמע, כל זה – רק ההתחלה. עכשיו אני רוצה לטפל בידע בניהול הידע בצורה מסודרת, אינטגרטיבית, אחראית. הידע שלנו הוא בעל ערך רב ואני רוצה להפיק מהידע את המרב והמיטב. אחרי שנכחתי ביום העיון שניהלת, הבנתי כי עלי כמנהל מוטלת האחריות להוביל את הנושא הזה באופן אישי. כדי להוביל את הנושא בצורה נכונה, ראיתי את הדגם שהצגת בכנס והחלטתי למנות כאן מנהל ידע ובעצם יש לי כבר מועמד. יותר נכון, מועמדת, מצוינת. יש לנו כאן במכון מרכז פדגוגי, זה מרכז המידע הגדול שלנו. מי שמנהלת את המרכז היא גם סגנית יו"ר הארגון הבינלאומי של המרכזים הפדגוגיים במכונים הלאומים לספורט בעולם. קוראים לה איילה מהרי"ק. אני עומד למנות אותה כמנהלת הידע של הארגון שלנו. בנוסף לתפקידיה הרבים, היא מנהלת את אתר האינטרנט שהקמנו ומעורבת באופן פעיל בכל מוצרי הידע ובכל הנושאים במכון. תיפגשו."
מצוין, אני אומר לאורי. עכשיו, יש לי רעיון ובקשה. אני מבקש להביא אליכם את 'פורום מנהלי הידע בארגונים בישראל' למפגש. אני רואה אצלך דגם ייחודי ומרתק של ניהול ידע הנגזר מהחזון ותורם למימוש היעדים העסקיים שלכם. מה אתר אומר?

בייג'ין 2008

עברו חודשים מאז, ואני נדבקתי בהתלהבותו של אורי. המשכתי להיפגש עם אורי, עם איילה ואנשי וינגייט והנה הגיעה העת לתכנן את המפגש שאותו הצעתי לקיים. אנחנו כבר בתחילת 2004, האולימפיאדה כבר באופק, וההכנות בעיצומן. אני קובע פגישה נוספת עם אורי ועם איילה כדי לבנות את המפגש. אנחנו נפגשים שוב, והפעם אורי לוקח אותנו לסיור ברחבי המכון. היינו בבריכת השחייה, באולם הכדורעף במגרשי הטניס, באולמות האתלטיקה, בכל פינה במכון אורי משפיע עלי פרטים ומכביר פרטי-פרטים, תקציבים, תוצאות של תחרויות, הישגים של ספורטאים, גורמים המעורבים והמבקרים במכון, אירועים, שמות, אין גבול להתלהבות ולידע. הוא מסביר לי באדיקות את מבנה החומר של האספלט במגרש, את הסיבה לתאורה המיוחדת באולם הכדורעף, מאיפה הביאו את החימר המיוחד למגרשי הטניס. מה הסיבה לכך שתקרת הבריכה זקוקה להחלפה מיידית ומה התוכניות לגבי מכון הכושר. בין לבין הוא מחליף מלה עם אחד משחייני העתיד ("תסתכל עליו טוב", הוא אומר לי, ,בייג'ין 2008!"), מראה לי בבריכה את השמות שבור כמוני מכיר רק מהעיתון: הנה ורד (בורוכובסקי) , זה יואב (גת), ואני חושב לעצמי "כמה חבל שלא הבאתי אתי את יוני, הוא היה נהנה כאן מאוד".
אבל, אני לא שוכח את העניין עצמו, הביקור המתוכנן, ובמיוחד מנקר לי בראש הסיפור של אורי על 'הראש היהודי', אותו מודל חמשת השלבים של וינגייט לשיפור הכושר המנטאלי.
ואז אורי אומר: "טוב, עכשיו אנחנו הולכים למעבדה, הפרויקטור מחכה לנו".

בוריס (1) – "אתה בדרך כלל בנאדם רגוע?"

בחדר הקטן מחכה לנו איש חביב, קטן קומה, חייכן אך מבעד לעדשות משקפיו – מבט של פלדה. הוא לוחץ את ידי ואומר: "נעים מאוד, ומציג את עצמו, "אני בוריס", ואז הוא יורה בהפתעה: "אתה בדרך כלל בן אדם רגוע?"
אני רואה איך אורי ואיילה מחייכים אחד לשני. הם כבר מכירים את קבלת הפנים הזו…
זהו ד"ר בוריס בלומנשטיין, פסיכולוג, מנהל המעבדה לפסיכולוגיה של הספורט ומשוב ביולוגי (ביופידבק), במרכז לרפואת ספורט ולמחקר ע"ש ריבשטיין במכון וינגייט, האחראי לפתוח מודל חמשת השלבים של וינגייט לשיפור הכושר המנטאלי. את המודל הזה הוא פיתח ביחד עם פרופסור מיכאל בר-אלי מנהל המחלקה למדעי ההתנהגות ומתודולוגיה, במרכז.
בוריס מספר לי על עצמו, סיפור מדהים של עולה חדש עם רצון ברזל, דחף מיוחד במינו להצליח ולהוכיח. איך הגיע לארץ וחיפש עבודה, איך אורי איתר אותו כמדען ספורט בעל שם עולמי והציע לו להצטרף לצוות במכון.
למה שאלת אם אני בדרך כלל בן אדם רגוע?, אני שואל אותו. הוא מחיך ומסביר לי: "אני לא מכיר אותך, נכון?" הוא אומר" הים נפגשנו בפעם הראשונה, אך העניין הוא, שאתה בכלל לא מכיר את עצמך ואת היכולות שלך ואני יכול להכיר לך את עצמך!".
אמירה כזו, מפי פסיכולוג, מעוררת על הכורסה הזו. עניין ביחד עם חשש. "שב כאן, על הכורסה הזו, מרגיש נוח?". בסדר גמור, אני אומר. "אתה יכול להרגיש בנוח, לפני שעתיים ישב פה אריק".

אז נופל לי האסימון ואני מבין שבוריס הוא הפרויקטור הראשי של התקווה שלנו לזהב אולימפי באתונה 2004, אריק זאבי.
בוריס מחבר לי לאצבע מחוון אליו מחובר חוט המוביל לעמדת מחשב. אני מרגיש קצת כמו בבדיקת פוליגרף, והוא שם לב לזה. "תסתכל על המסך ממולך, כאן אתה רואה את המשוב הביולוגי שלך, ואני מבקש ממך שתחשוב על משהו רגוע, משהו שגורם לך להרגיש רגוע"
אני מסתכל עליו ועל המסך לסירוגין, ופתאום אני שם לב שמרוב לחץ לחשוב על משהו רגוע, אני נכנס למתח…והגרף מטפס ומטפס….
"יגאל, תחשוב על משהו שמרגיע אותך" אומר אורי וצוחק, "נראה לי שאתה בלחץ…".

אני מבקש מבוריס שיסביר לי מה הוא בעצם עושה, מה המכשיר מציג. "אתה רואה את הספר הזה? זה ספר שכתבתי עם שני חברים שלי, חוקרים, מיכאל בר-אלי וגרשון טננבאום. זה הבסיס לכל המודל שלנו. אנחנו פתחנו תוכנה המבוססת על המודל התיאורטי שבאמצעותה אנחנו מאמנים את הספורטאי להגיע לשליטה עצמית, למיקוד ולאפקטיביות מקסימאלית בביצוע". ואז קורה דבר מאוד מעניין. בוריס, אורי, איילה ובסוף גם אני – שמים לב איך אני לאט לאט נרגע מההסבר. בוריס מספר את הסיפור של המודל ואת השיטה בה מודל זה מופעל על ספורטאים, ואיך הוא נעזר במודל זה כדי להביא את הספורטאי למקסימום הביצוע ברגע הנדרש, רגע התחרות.
עכשיו, אני ממש רגוע. אורי צוחק עלי: "אני רואה שלא סתם הדוקטורט שלך עוסק בסיפור-סיפורים, תראה כמה סיפור טוב יכול להרגיע אותך…" הוא סונט בי. אורי, בעצמו ד"ר שסיים בהצטיינות את לימודי ה PhD. שלו בהונגריה.
"תסתכל על מסך הטלוויזיה הזה, תראה משהו מעניין" אומר לי בוריס.
אני מביט במסך ורואה את אריק זאבי, יושב על אותה הכורסה, מאזין לדבריו של בוריס שמסביר לו ומנתח יחד אתו מהלכי קרב, נקודות מתח וכך הוא מכניס את אריק לאווירה המתאימה.
מדהים.
אנחנו משוחחים מעט על האפשרויות לממש את המודל הזה גם לצרכים עסקיים, לשיפור הכושר המנטאלי אצל מנהיגים ומנהלים בארגונים. המודל מתאים גם לביצועים עסקיים, לא רק בתחום הספורט. "בוודאי", אומר בוריס, "כל בעל תפקיד יכול לשפר את הכושר המנטאלי שלו למקסימום כדי להגיע לביצוע האפקטיבי ביותר".
אנחנו נפרדים. ביציאה אומר לי בוריס: "שתדע לך, יש הרבה מה לעשות אתך, רק צריך בשביל זה זמן…".

"הספורטאי במרכז" – "השפיץ של הפירמידה"

בחודש מאי השנה, מכון וינגייט אירח את "פורום מנהלי הידע בארגונים בישראל" למפגש התקופתי שלנו. אורי פוגש אותנו ומספר לנו על כך שלמכון הלאומי לספורט יש ידע לאומי ייחודי אותו המכון ממנף ומתרגם לערכים עסקיים חדשים. הוא מציין כמה פתוחים ייחודיים ביניהם המודל שתואר לעיל וגם 'פרוטוקול וינגייט למאמץ', תקן ייחודי עולמי שאומץ בעולם כולו.
בסיומו של סיור מקיף בהובלתו של אורי ביחידות המכון השונות, אנחנו מתכנסים למפגש עם מנהלי המחלקות במכון. הנה אנחנו כבר ערב פתיחת האולימפיאדה ובמפגש אנחנו חשים באווירה של מתח ודריכות.

גילי לוסטיג, ראש היחידה לספורט הישגי במכון, האיש העומד בראש "פרויקט" האולימפיאדה, סוקר בפנינו את המאמץ המקצועי והארגוני העצום תוך ניצול מושכל של כל הידע והניסיון הנצבר במכון כדי להביא נבחרת ראויה של ספורטאים מצטיינים לאתונה, וכדי להחזירם שלמים, בריאים ועם כמה שיותר מדליות, רצוי בצבע הבוהק יותר. לדבריו, היחידה בראשה הוא עומד אחראית "על השפיץ" של הפירמידה של הספורט בישראל. הוא מציג בפנינו את הסמל המוביל במכון לקראת האולימפיאדה: "התקווה = זהב".
המסר חד, ברור, מרגש, מחייב: נזכה במדליית זהב – נשמע את התקווה מתנגנת, נראה את הדגל הלאומי מתנופף בראש התורן. כדי להגיע לכך אנחנו שומעים על התמקדות של המכון על כל יחידותיו תחת הערך: "הספורטאי – במרכז".

ההתחלה מתחילה בסוף. כמו שצריך. גילי מספר לנו על ועדה בהשתתפות אורי והשופט דב לוין ז"ל שקבלו החלטות אמיצות שתמציתן: אימוץ עיקרון פארטו ל 80/20. להשקיע הכי הרבה בהכי מעט ע"פ סיכויי ההצלחה המשוערים וענפים בהם יש לישראלים הייתכנות לזכות במדליה.
כך, בתום אולימפיאדת סידני זוהו וסומנו ספורטאים וענפים בהם יש את הסיכוי הרב להגיע למדליה אולימפית. יש לספורטאים האלה גם תואר ושם השגור בפי הצוות במכון: "סגל זהב". הוחלט שסגל הזהב מקבל תכנית אופטימאלית, הכנות מיטביות, תקציבים, משאבים, מאמנים, ציוד. מקבלים הכול ואין תירוצים, כדי שלא יהיו (אח"כ) תירוצים.
"סגל הזהב" סוכם ונחתם שנה לפני אתונה, אלו שעומדים בקריטריון ישראלי ובקריטריון בינלאומי. לוינגייט כל הנתונים להיות מנוף לספורט הישראלי בגלל קרבתו הגיאוגרפית לאתונה. השעון, המנטאליות, התרבות, המזון. הכוונה הייתה לעודד ספורטאים מכל העולם להגיע לארץ, לצורך אימונים ולהיעזר ולמנף את כל הידע הקיים בוינגייט לצורך כך. אלא שעקב המצב הביטחוני זה לא התאפשר, הזרים מסרבים להגיע לכאן.
אנחנו שומעים על המשאבים העומדים לרשות המכון, באבחנה מעניינת: זה אמנם "שפיץ" של הפירמידה, אך למעשה, אין לפירמידה הזו בסיס….ספורט הישגי-עולה כסף והוצאות, ספורט עממי-מייצר כסף והכנסות. לכן, צריך מקורות יצירתיים: יש כאן מאמץ עצום לתרגם את הידע הקיים בוינגייט לערכים עסקיים שיביאו הכנסות כדי להשקיע אותן בספורט ההישגי. לטובת כך, מגויסים כל הסגל וכל המתקנים שבמכון.
אנחנו רואים מצגת ובה כל סגל הזהב, אחד אחר אחד: לגבי כל ספורטאי – המתחרים הפוטנציאליים, הסיכויים, ההישגים, מורגש שנעשתה כאן פעולת איסוף וניתוח מידע מדהימה: סרטי וידאו, קטעי מידע, 'ריגול' גלוי, כנסים מקצועיים, לימוד מתמשך.
"עכשיו" אומר גילי, "עכשיו נעבור לחלק החשוב ביותר, הראש. בשביל הראש, יש לנו מומחה מיוחד".

בוריס (2) – "ישראלים לא פראיירים…"
מיודענו, ד"ר בוריס בלומנשטיין, איש בעל חוש הומור פנטסטי, כובש אותנו מייד בהתחלה.
"בכל העולם, " הוא אומר, " מי שעוסק בספורט יודע שהספורט נשען על 4 רגליים: על התאמה גופנית, על טכניקה, על טקטיקה והכי חשוב – על הכנה מנטאלית". והוא ממשיך: "אבל אצלנו הישראלים, אנחנו לא פראיירים, אם קוראים לפסיכולוג – אז כנראה משהו דפוק אצלי…"….

בעוד אנחנו מתפקעים מצחוק מהסטאנד-אפ של בוריס, הוא מבהיר לנו כי למרות הקלילות בדבריו, מדובר בנושא רציני. הוא מתאר את הרקע שלו, את הגעתו לארץ ומהלך קליטתו בוינגייט. התיאורים שלו בעברית מתובלת בבדיחות על ההבדלים שבין ישראל לברית המועצות, מעצמת ספורט – שובי לב. "ברוסיה" הוא אומר, "מתוך קאדר של 800 ספורטאים מכל המדינה, היו בוחרים 40 ואיתם עובדים עד לאולימפיאדה. ואם אחד היה מפספס את הרכבת בוולדיווסטוק? לא נורא, יש עוד 39 ספורטאים. אבל אצלנו? אצלנו? יש ספורטאי אחד, והוא לא פראייר!…".
בוריס מציג בפירוט את החשיבות של ההכנה המנטאלית המסייעת בריכוז, בממוקדות, בהתמודדות ועמידה בלחץ, באגרסיביות כשצריך, בתגובה מהירה, בהגברת הביטחון העצמי.
מרגישים שיש כאן משהו אחר, שונה ומיוחד.
אנחנו מסיימים את הביקור בתחושה שיש תקווה. שהתקווה = זהב.

אתונה 2004

יש לפעמים רגעים שאתה רואה משהו על המסך ואומר: "הנה, אותו אני מכיר", או "אני הייתי בדיוק פה". קורה לכם?

זה מה שקרה לי בשבוע שעבר כשראיתי את יום הקרבות המפרך של אריק זאבי. התרגשתי, כמו כולנו, במיוחד במעמד המדליה. אבל לא רק בגלל זה. הסתכלתי גם על מי שהיו על יד זאבי, המאמן, המעסים, החברה של אריק, הישראלים שבאו לראות את התחרות.

ותמיד, אבל תמיד, ליד אריק, ראיתי את בוריס. התקווה שווה זהב.

קהילת קרקוב 13

בילדותי, ביליתי הרבה בבית דודתי בהדר-יוסף. הנסיעה עם אמא לבית הדודה היא זיכרון ילדות קסום שלי. הדודה גרה בשכונה כפרית בלב תל-אביב של אז. אני זוכר היטב את הבית הישן שמסביבו עצי פרי, גינה קטנה וציוץ ציפורים. אני גם זוכר את הכתובת: קהילת קרקוב 13. כשאמא ואני היינו צועדים ברגל מהכביש הראשי אל בית דודתי היינו עוברים בדרך רחובות עם שמות דומים: היינו פוסעים בקהילת יאסי, חוצים את קהילת בודפשט וממשיכים ישר עד קהילת ורשה, אחר כך היינו צריכים לעשות סיבוב גדול עד לקהילת לבוב ואז – הנה אנחנו אצל הדודה. שאלתי פעם את אמא: "מה זה קהילה?" ואמא הסבירה כי היהודים שגרו באירופה הבינו שכדי להמשיך ולטפח את המסורת היהודית, את ההשכלה והחינוך, את הבריאות ומנהגי הדת היהודית – הם חייבים להתארגן יחד כקבוצה. "אבל מה זאת קהילה" התעקשתי. ואמא הסבירה שקהילה באה מהמלה קהל, ציבור שהחליט להתארגן יחד, חבר אנשים שיש להם עניין משותף. "מה, וככה הם חיו כל הזמן?". אמא אמרה: "היהודים הבינו שכדי לשמור על הייחוד שלהם, על כך שמה שהם יודעים ואיך שהם חיים יוכל להמשיך ולהתקיים חשוב שיפעלו יחד". זה לא הניח מספיק את דעתי, כנראה. "אבל, איך הם חיו בתוך הקהילה?". ואמא אמרה: "יחד, הייתה להם אחריות אחד לשני, כשמישהו היה חולה – היו באים לטפל בו, כשאישה ילדה תינוק – היו חברותיה באות לסייע לה בעבודות הבית, כשהעסק של הנגר נשרף – באו חבריו לבנות מחדש, כשמישהו לא הבין או לא ידע משהו – היו תמיד מוצאים מישהו שיודע. הם הרגישו שזו הדרך היחידה שהם יכולים להמשיך לחיות ולצמוח." אני תמיד נזכר בסיפור הזה, כשמדברים על קהילות. ואני תמיד שואל: למה קהילות נקהלות? האם הקהילות בעולם ניהול הידע בארגונים יש מחויבות הדדית? יש ערבות הדדית? האם יש שם את אותה הבנה בסיסית פשוטה ואמיתית של "יחד"?

למה קהילות נקהלות?
באחת הרשימות שהעליתי כאן, התחבטתי בסוגיה "למה קהילות נקהלות?".
קהילה – או במונחי עולם ניהול הידע, Community of Practice, הוא הדבר הראשון שעולה כשמדברים בארגונים על ניהול ידע. "יש לנו עשרות קהילות" – זה אחד 'המדדים' אותו מציגים לקיום ולעתים גם להצגת הצלחה של תכנית ניהול ידע ארגונית. קהילה היא המנגנון אותו 'מפעילים' כדי לאפשר סביבה תומכת שיתוף ידע ויצירת ידע חדש. במקרים רבים בהם מתחילים מהקמת הקהילה הוירטואלית, אתר באינטרנט או באינטרה-נט הארגוני,

האתר נותר יפה, קוסמטי, פירוטכניקי, אבל ריק מתוכן. שכמבררים מה הסיבה לכך שהאתר (כלים) נותר ריק, מתברר כי אין תהליכים התומכים את שתוף הידע ואת יצירת הידע החדש. כשבודקים את נושא התהליכים ואף יוצרים תהליכים מובנים התומכים בליבת העיסוק של הארגון, גם אז לא תמיד יש סיכויי הצלחה גדולים. ואז מגיעים לסיבה האמיתית: אין שום מניע לשתף או ליצור ידע חדש ביחד. אין תרבות מתאימה התומכת בכל המהלך הזה ועל כן לא יעזור אתר יפהפה ככל שיהיה….
מסתבר כי בקהילות רבות לא קיימת כלל הבנה בסיסית שכזו לגבי מחויבות הדדית, ערבות הדדית, נכונות וצורך בפתוח ידע חדש במשותף. בהרבה קהילות רואים דגם מאוד פשטני: אני צריך משהו – אני שואל. תמיד יהיה מי שיענה. אני? לתרום מעצמי? לא, אני עסוק. אין לי זמן. ועוד דבר: הפורטל הארגוני של הקהילה דמה מאוד לנראה כאן בתמונה: הרחוב הראשי של הקהילה

אולי אנחנו מפספסים פה משהו חשוב?

בתקופה בה חיו היהודית בקהילות בערי מוצאם, הטכנולוגיה הייתה עדיין בחיתוליה..ה 'קהילתיות' הייתה נוצרת ממפגשים בין אנשים. משיחות, מלימוד משותף, מפעולות חינוך, כינוסים. הדואר המהיר לא היה אז אלקטרוני. מספיק הודעה בכתב יד על קיר בית הכנסת, בית הספר או בית ועד הקהילה. הרשת הבין-קהילתית גם היא הייתה מפותחת אז מאוד. אמנם לא כמו בימינו, אך לא פחות ביעילות. לא תמיד במכתבים שיצאו בין הקהילות. לעתים, השליח עצמו הוא המסר: בעלי הידע – רבנים, אנשי חינוך, בעלי מקצוע שעברו מעיר לעיר מקהילה לקהילה ודאגו שכולם יידעו הכול. כך צמחה תרבות מפוארת, ידע חדש וחיוני. היתה ידיעה ברורה, אמון ובטחון גמור כי זו חובה הדדית.
השבוע התפרסמו שתי רשימות של הסופרת Amy Gahran, בעלת אחד הבלוגים המעניינים בנושא בניהול ידע. רשימה אחת שואלת: "מה פועל ומה אינו פועל בקהילות וירטואליות?". רשימה זו באה אחרי רשימה קודמת העוסקת בשאלה: "איך קהילות מעשה יכולות לפספס את הפואנטה?"..

ואולי, אנחנו (באמת) מפספסים משהו?

שבת שלום.

באחד הקטעים שייזכרו יותר מאחרים בסרטו התיעודי של מייקל מור, Fahrenheit 9/11, נראה הנשיא בוש בוהה במשך דקות ארוכות לאחר שנמסרה לו ההודעה על התקפת הטרור על ארצות הברית. אחר כך, כולנו זוכרים, לא ידענו היכן משייט מטוסו של הנשיא האמריקני במשך מספר שעות אי-הוודאות של האחד עשר בספטמבר.

אבל, אחת הפעולות המערכתיות שהנשיא בוש נקט בהן, , מספר ימים לאחר ההתקפה ואחרי שהתעשת – היתה משמעותית ביותר. בוש מינה  מנהל ידע. שלא תהיה טעות: המונח הזה לא נזכר בהחלטה שלו, ואין כלל בטחון כי מושג זה מוכר לו. אמנם, הוא לא השתמש בביטוי הזה, אך הוא הבין מייד כי למעלה מעשרים סוכנויות מודיעין, ביון ובטחון ממשליות אינן פועלות בצורה מתואמת, מתוכללת, וכל אחת מהן פועלת אחרת לכיוון אותה מטרה משותפת: שמירה על הביטחון הפנימי של ארצות הברית. נתונים, מידע וידע – ישנם, אך יש ליקוי מהותי בניהול המושכל שלהם. הוא הבין כי יש למקד מאמץ מרוכז לרשת את כל הגופים הרלוונטיים למאמץ אחד. הוא הניח כנראה כי חוסר התיאום הביא לכך שלא נעשה שימוש מושכל במידע המגיע לזרועות השונות של הממשל. לשם כך, הוא קרא אל הדגל את הסנטור Tom Ridge, ומינה אותו להיות Homeland Security Director. לשם כך אף הוקם משרד ממשלתי מיוחד, שהסנטור הועמד בראשו, המטפל מאז בנושא זה.

בנאום שנשא בעת מינוי הסנטור הוא  אמר כך:

"The Department of Homeland Security will lead a comprehensive and unified effort to defend this nation," Bush said. "The Department will analyze threats; guard our borders and airports; safeguard critical infrastructure and coordinate the response of our nation to future emergencies"

הערב פורסם כי הנשיא בוש קיבל היום את מסקנות הועדה שחקרה את ארועי האחד-עשר בספטמבר. הדו"ח הסופי והאחרון הוגש לנשיא ע"י ראשי הועדה שחקרה את הנושא. על פי מה שפורסם הערב ב CNN, הפאנל שחקר את ארועי האחד עשר בספטמבר מצא כי "..כשל בדמיון מנע מגורמי הממשל הרלוונטיים להבין את האיום של אל-קעידה לפני ההתקפה על וושינגטון וניו-יורק..". חברי הועדה, מגישי הדו"ח, קין והמילטון, הוסיפו כי "..אינם מאמינים שהמנהיגים (קלינטון, בוש) הבינו את כובד משקלו של האיום…הם הציגו כשל ניהולי, כשל ביצועי ומעל לכל – כשל בדמיון…".  כלומר, התמונה שהונחה בפני עושי-ההחלטות, לא הביאה אותם לתובנה בדבר ההחלטה הנכונה שיש לעשות. ברשימה זו, כתבתי על הסוגייה של עשיית-החלטות מוטעית למרות שכל המידע הרלוונטי מונח לפני עושי ההחלטות.

מעבר ל'פספוס' הזדמנויות, פעולה לא אפקטיבית ואי-מוכנות לאתגרים, מופיעים גם ממצאים המציפים את אי-היכולת של סוכנויות הביון השונות להסתגל ולהתאים עצמן לבעיות החדשות, וגם: לא נעשה שתוף במידע ובניתוחים בין הסוכנויות השונות. ההמלצות מדברות על הקמת משרד ממשלתי ייעודי שיהיה אחראי לכל זרועות הביון והביטחון, שיפקח ויתאם את כל הפעולות הנדרשות וימקד את הפעולה בצורה האפקטיבית ביותר.

חשוב להבין מהן הסיבות לאי-השיתוף בידע (ניתוחי המודיעין) ובמידע בין הסוכנויות השונות. תשובות חלקיות ניתן למצוא בדו"ח המלא. 

זה מזכיר את ארוע התרסקות המעבורת "קולומביה". הארוע, שהתרחש באחד הארגונים שנחשבו מאז ומתמיד למתקדמים ביותר לא רק בתחום העיסוק אלא גם בשיטות הניהול – היכה בתדהמה את העולם כולו, והטיל צל ענק על ההישגים הניהוליים, ביניהם יצירת המתודולוגיה המקובלת ביותר בעולם לניהול פרויקטים. הדו"ח של NASA שפורסם ע"י ועדת אדמירל גיימן מדבר על שני ממצאים עיקריים: כשל טכני שהביא לנזק בעת ההמראה וכן כשל ניהולי הקשור בתרבות הארגונית הנהוגה ב NASA, המתבטאת בתקשורת פנים ארגונית קשוחה, קשיחה ובולמת. 

הכשל הניהולי שעיקרו אי ניהול הידע. הכשל הניהולי התבטא בכך שלא היה משוב ממנהלים בכירים, לאחר שמהנדסים ברמה נמוכה יותר יצרו עמם קשר ובו הביעו דאגה לגבי ביטחון המעבורת. נמצא כי מערכת אוטומטית העוקבת אחר מקרי בטיחות קריטיים, "מאוד מסורבלת וקשה להשתמש בה". מערכת זו, אשר כוללת רשימה של אלפי "פריטי ידע קריטיים"  לא נמצאת בשימוש במרבית המקרים. אבל, השאלה היא האם צורת תקשורת יעילה ואינטראקטיבית יותר ושיתוף ידע היו משנים משהו, בהתחשב בתרבות הארגונית הלקויה של ?NASA כשל התברר כי בדוחות שנעשו בשנים קודמות נמצאו ליקויים דומים. דו"ח קודם שפורסם ב- 2001, ציין "חולשה קיצונית באיסוף ושיתוף לקחים שנלמדו" ע"י מנהלי פרויקטים ומנהלי התוכנית.

ארה"ב נחשבת מזה עשרות שנים למעצמה החזקה בעולם. אך הנה, באותו הנאום עם מינוי הסנטור רידג' ציין הנשיא בוש כי הסתבר עקב ארועי הטרור כי "…אין די באוקיאנוסים המקיפים את אמריקה, וכי הם לא היוו מגן ובטחון מספיקים כדי להגן על ארצות הברית מפני הסכנות של העידן החדש…".

מסתבר כי גם אוקיאנוסים של מידע וניתוחי מודיעין זרמו וגעשו להם, אך לא נותבו למקומות המתאימים ולא נעשה בהם שימוש מושכל: עיון בדו"ח המלא מלמד כל חלקי הפאזל היו בידי הזרועות השונות, אך הן לא השכילו לצרף הכל לתמונה אחת שלמה. היעדר תמונה שלמה, הוביל לאי-החלטה או לעשיית-החלטה שגויה, שתוצאותיה ידועות לכולנו כיום. כשבוחנים לעומק את הסיבות לכך מגלים תופעות המעידות על ארגון לׂא-מד: תרבות לקויה של אי-שתוף בידע, תהליכים מקוטעים, מנותקים ובלתי שלמים, ותשתיות תומכות שאינן מותאמות ואינן מתואמות לצורך.

רשת אחוות של 'חמישיות'

בשבוע שעבר חזרו נעמה ויוני מקורס הדרכה של הצופים בו השתתפו מאות בני נוער מכל הארץ. נעמה, ראשג"דית בשבט 'אפיק', שימשה בקורס כמדריכה בקורס המדריכים צעירים. יוני, השתתף בקורס לקראת הסמכה כמדריך בשבט. הקורס נערך בחוות הצופים ברמת-יוחנן, זהו אתר יפהפה ונישא, ממנו ניתן לצפות על כל מפרץ חיפה והכרמל, והמראות הנשקפים ממנו, ביום ובלילה – עוצרי נשימה. המקום משמש את תנועת הצופים כמרכז התכנסות ראשי לאירועים החשובים של התנועה.

במרכז חוות הצופים נמצא החאן. זה מבנה היסטורי עתיק ויפהפה שנשתמר לאורך השנים. בתחילה שימש כנקודת אחיזה ראשונה במקום, בהמשך היווה עמדת שמירה ושליטה על כל האזור להגנה מפני התקפות ופרעות. עתה הוא משמש כמבנה המרכזי להתכנסויות במקום.

לא רק זאת: המקום הוא בעל משמעות רבה למדריכים ולחניכים של שבט 'צור' ושל שבט 'אפיק' מהישוב כוכב-יאיר – צור-יגאל. יהודה דרור, איש כוכב-יאיר, ניהל בעבר את המקום. יהודה הוא אביו של רועי דרור ז"ל, מְרָכֵז צעיר של שבט 'צור' בכוכב-יאיר וממקימי שבט 'אפיק' בצור יגאל. רועי נולד ב 'חוות הצופים' ברמת-יוחנן ואף נקרא "הילד הראשון של תנועת הצופים". רועי ז"ל, נפל במהלך שירותו בצה"ל במהלך פעילות בהר-ארבל.

הצופים הם רשת: תנועת נוער המורכבת מהנהלה ראשית (הנהגה ארצית), הנהגות אזוריות, שבטים וגדודים – הרשת נטווית אט אט: בקורסים משותפים, בפעולות חוצות שבטים והנהגות, במחנות- קיץ ובמפעלים משותפים ועוד. לרשת הצופית יש גם נוכחות וירטואלית, אתר, פורומים רשמיים וגם יוזמות וירטואליות מקומיות רבות.

העיקרון המנחה בקורס שכזה הוא התארגנות של המשתתפים באחוות. 'אחווה' בשפה הצופית כפי שהבנתי ממלמדיי, היא צוות של משתתפים שאינן מכירים זה את זה מקודם, הנקבצים יחד בצורה אקראית, ופועלים יחדיו במהלך הקורס: קובעים לעצמם שם בו משובצת האות ט' ('קורס חמישיות'!), למשל" סבטא-רבה, חלסטרה, טינוף. בהמשך, בונים ולומדים לתכנן ולקבוע חזון משותף, מטרות, ערכים, מערכי פעילות, תוכניות לימוד ועוד. האחוות נפגשות זו עם זו במהלך הקורס, לדיונים, מסדרים, פעולות משותפות, שדאות, כתובות-אש, ועוד. רשת.

"קֶרע ברשת" (א')
וברשת, יש לפעמים קרעים.
כך למשל אירע שבערב אחד במהלך הקורס, נעלמו באורח פלא מספר מכשירי פלא. כמה טלפונים ניידים מצאו להם דרך אל ידיים נעלמות. תעלומה. הצוות הבוגר שמנהל את הקורס לא איבד זמן ולא את קור-הרוח. חיש מהר הפכה הכותרת "עמוד נוח-עמידה חופשית, הקשב!" לקריאה שמתחה את גיוום של מאות החניכים על פסגת חוות הצופים במסדר הערב. נערך בירור נוקב, נאמרו דברים קשים על ערכים, על כבוד, על ערכי התנועה ועל תפוחים רקובים.

"אנחנו", אמרה מרכזת הקורס, "אנחנו אחרים. אנחנו הצופים. יש לנו ערכים, יש לנו כבוד לעצמנו ולתנועה. אצלנו לא עושים דברים כאלה. פה זה לא דרום תל-אביב (!?). אני מבקשת שמי שלקח את הפלאפונים יחזיר. למי אין פלאפון? שתדעו, עמלתם קשה כל היום בפעולות באחוות, ואתם עומדים לפני הבערת כתובות האש שהכנתם, אבל לא נעשה זאת. עד שיוחזרו הפלאפונים".

את כתובות האש, לא הבעירו. בסופו של דבר, לאחר איום בנקיטת צעדים חמורים יותר, במהלך הלילה, החזירו ידיים נעלמות את המכשירים הסלולאריים האובדים לארגז שהונח לשם כך, ליד פתח החאן. כן, אותו חאן שידע קרבות קשים, ששימש כסמל של גבורה של ישובי המקום לאורך התקופות. מי לקח? למי אין בימינו טלפון נייד כיום?! מי צריך עוד טלפון נייד?! תעלומה.

הנציגים הפרטיים שלנו ברשתות

הנציגים הפרטיים שלנו נוכחים בכל הרשתות, בכל הארגונים המרושתים. נעמה ברשת הפיסית של השבט, של ההנהגה ובכלל. וגם ברשת הוירטואלית, של הצופים ובכלל.

יוני גם, אבל בעיקר ברשת הפיסית. זו של הפעילות בצופים. הוא גם פעיל ברשת נוספת, גם היא פיסית, שם הוא מיטיב לקלוע לרשת. בעיקר כשהקבוצה כולה פועלת כרשת. ברשת הוירטואלית של הצופים, הוא עדיין לא. אבל במקביל לכל מה שהוא עושה, הוא נוכח מאוד גם ברשת. במשחק הרשת.

SHC מת, יחי Team Valverde!

לפני מספר חודשים, כתבתי כאן רשימה בשם "הקיבוץ לאן" שעסקה במסיבות-רשת, ארוע רב-שעות, רב-משתתפים, בו נפגשים מאות נערים ומחשביהם, ומשחקים ברשת, יחד. הרשימה עוררה תגובות רבות.

בתחילת השבוע, מיד לאחר שובו מקורס ההדרכה, בא YOC ואמר: "אבא, ביום ששי יש לנו עוד פעם מסיבת-רשת, אנחנו נפגשים כל הקלאן, בסדר?". המשמעות של "בסדר" היא כזו: אתה (זאת אומרת, אני) לוקח (את YOC, ולפי המשקל – את המסך, את המחשב, המקלדת והכבלים) ואת א' (וכמובן את המסך שלו , המחשב שלו והמקלדת), ולפעמים יש עוד כמה. המשמעות היא גם שבדרך חזרה מהקיבוץ (בד"כ, למחרת בשעות הבוקר) – אבא של א' – מחזיר. בסדר.
YOC פירק את המחשב למרכיביו, עברנו אצל א', איפסנו את שני המחשבים ברכב, ונסענו.

אזור השרון הצפוני של אחר הצהריים של סוף השבוע. השמש כבר עברה את רום השמיים והנה היא כבר מתחילה בהליכי הנמכה לקראת הים. אנחנו בדרך לקיבוץ, השמיים כחולים, הכול ירוק של קיץ וחם. מאוד חם. הקיבוץ מאיר פנים. לפחות הסביבה הדוממת: המדשאה הרחבה הירוקה שליד חדר האוכל, עצי האלון העתיקים והגזעים המשורגים שלהם משרים תחושת יציבות ובטחון. תחושה של עוצמה שקטה מהסוג ששייך לותיקים, אלו שראו כבר הכול ויודעים הכול. עמק ירוק. Val Verde.

מכל עבר אנחנו רואים את כל אנשי "בסדר?" (כלומר את כל האבות או האמהות המסיעים את יורשי העצר חמושי המקלדות אל הקיבוץ). רחבת חדר האוכל מעולם לא יודעת ימים הומים מאלה. מאות בני נוער עמוסים במסכים ומחשבים צובאים על הפתח. משלמים, מקבלים חותמת על היד ("חג שמח" ?!) ואנחנו בפנים.
כולם מכירים את כולם. כבר שבע בערב, אבל אור מלא בחוץ וגם בפנים.

שומעים כל הזמן דיאלוגים המתנהלים כך: "אהלן YOC, מה קורה?" אומר א' מאור-עקיבא ליוני. ואז הוא מבהיר לחבר חדש שזו לא הפעם הראשונה: "אתה רואה אותו, זה YOC שסיפרתי לך עליו. תותח משהו בקלאן..".

הנה כך נפרשת כמה רשתות: הרשת הפיזית, זו של כבלי המחשוב מהעמדה המרכזית, על רצפת חדר האוכל, לאורך שולחנות השחקנים, נקודה לנקודה, קו לקו. וגם עוד רשת, זו האנושית, בה פוגשים השחקנים זאת את זה, מקצתם כאלו שלא התראו מעולם. הרשת האנושית בה מתרגמים במהירות כתובות IP ("זה יוני שסיפרתי לך עליו") לשמות DNS (YOC, נו, התותח של הקלאן). 

 אה, קלאן, חשוב להבהיר.

בדרך לקיבוץ הסביר לי YOC על מה מדובר בעצם:
המשחק המסוים שבו הם עסוקים בבית, ברשת ובמסיבת הרשת ניתן להורדה מהרשת. זה משחק מלחמה המתרחש בתקופת מלחמת העולם השנייה ומדמה קרבות בין בנות הברית לצבא הגרמני. (Enemy Terrirtory או בקיצור ET) למשחק יש מאות אתרי-תמיכה ברשת, המאפשרים לשחקנים להתעדכן, ולהחליף מידע. כדי לשחק בו מתארגנים בקלאן-ים (Clan – "שבט" בתרגום המילולי). משחקים קלאן מול קלאן, עד להכרעה. במשחק ישנן משימות ומטרות, מתנהל עימות דו-צדדי בין-קלאני, עד לניצחון. הדבר המרתק בעניין הוא היכולת לשחק בצוותים זה מול זה, ברשת. מעבר לכך, כל קלאן 'מדבר' על הרשת עם חברי הקלאן שלו באמצעות תוכנת רשת תקשורת המרחפת 'מעל' למשחק עצמו (Ventrilo). בצורה כזו אפשר לתת ולקבל הוראות והנחיות ולפעול יחד.
עוד אנחנו נוסעים, נזכרתי לפתע כי אני בעת האחרונה אני שומע מפי YOC שמות אחרים בהם הוא קורא לחברי הקלאן , אלו לא אותם השמות אותם הכרתי ממפגשים קודמים בעבר, ממסיבות-רשת בהן פגשתי את שמות ה DNS הנמצאים מאחורי כתובות ה IP…

אז איך נוצר קלאן? שאלתי. אז זה ככה, כמה חברים פותחים קלאן ומגייסים שחקנים לפי היכולת של השחקנים האלה במשחק. בה משך, הקלאן-ים מחפשים משחקים נגד קלאן-ים אחרים ברשת. כך מתקיימות תחרויות ברשת, ויש כל הזמן דינאמיקה, תזוזות ומעברים. "'יודעים" מי טוב במשחק ומזמינים אותו לקלאן. מה זאת אומרת איך יודעים? תמה בני. זה ידוע. יודעים, מהמשחק.

מי שיודע לשחק – כבר מכירים אותו. והקלאן שלכם נקרא SHC, נכון? (SHC – So High Crew…)." לא, אבא. עכשיו הצטרפנו למולטי-קלאן Team Valverde.

זה קלאן שמשתתפים בו שחקנים גם בחו"ל, מאיטליה, רוסיה ועוד. עולם של מיזוגים, רכישות, פתוח עסקי ושתופי פעולה גלובאליים. צוות העמק הירוק. מדהים.

אלה חברי הקלאן ויש להם גם אתר.

במחול ובתרועה לחגיגה השנתית

והרשת אתמול?
הרשת אתמול כללה 550 שחקנים עם 400 מחשבים שהתמקמו בעשרים שורות לרוחב חדר האוכל. כשנכנסנו לאולם , לא יכולנו להתעלם מהשלט הענק שתלה על הקיר: "במחול ובתרועה לחגיגה השנתית". כנראה שהשלט הזה הוא שארית מאירוע אחר באותו המקום, אבל אין ספק שחדר האוכל ידע אתמול מחול ותרועה של ממש. המשתתפים, שרובם מכירים מזמן ברשת או פנים-אל-פנים, מצאו מייד את מקומם והסתדרו לפי 'אחוות'. הרשת ניהלה את עצמם ונוצר סדר בתוך הכאוס.

לפתע קורא מישהו בשמי. בתחילה לא הגבתי, הייתי בטוח שהשם הוא השם שלי אך הקריאה בוודאי מכוונת לאחד הנערים שבמקום. ושוב, קוראים בשמי. אני מסתובב ופוגש ב ת', נער מקסים, בן של חברים מותיקי מסיבות-הרשת בארץ, 'תותח' רציני ומוכר לכל שחקני הרשת בישראל. נזכרתי שהוריו ספרו שלי שגם הם "בסדר". לפני שבוע הובילו אותו צפונה למסיבת רשת בחיפה. "מה אתה עושה כאן", הוא שואל אותי. אני כנראה נראה לו מוזר ולא מחובר לסביבה. מה גם שהוא מבחין במצלמה שאני נושא. דברנו קצת. ספרתי לו שכמה שורות קדימה, נמצא YOC. כן, הוא אומר, אני יודע. אבל אני משחק במשחק אחר. לא באותו המשחק. (Counter Strike או בקיצור CS). והוא מסביר: כולם כאן נמצאים מחוברים על אותה רשת אבל יכולים לשחק כל אחד במשחק המעניין אותו.
מסיבת הרשת נמשכה עד שעות הבוקר. YOC חזר בערך בתשע בבוקר הביתה. מרוצה. "כמעט הגענו למקום השלישי. הפעלנו אסטרטגיות וטקטיקות עם קלאנים אחרים, Re-Match ועוד כל מיני דברים (?) וכמעט שעלו לשלישיית המובילים". "אין דבר", אנחנו אומרים לו. העיקר החוויה, לך לישון". (תשע בבוקר..).

"קֶרע ברשת" (ב')
כש YOC נרדם, אני נכנס לאתר האינטרנט של מארגני מסיבת הרשת. לקרוא קצת מה היה שם אחרי שעזבתי. ("יאללה אבא, להתראות!"). בתחילת הסיקור המסכם את מסיבת הרשת, כתב Timmy המארגן באתר מסיבת הרשת את הפסקה הבאה: ".

…550 שחקנים הגיעו למסיבת הרשת שהחל אתמול בשעה 17:00 והסתיימה לפני שעות אחדות. אנדרדוגים נלחמו כאריות כנגד הקבוצות הטובות בארץ, והראו להם שגיל או ותק – לא אומר כלום…"

.
אני נכנס לגוף הידיעה כדי לקרוא פרטים נוספים. מעניין. במיוחד המשמעויות החברתיות הנגזרות מכמות כה גדולה של נערים המתכנסים מעת לעת כדי….לשחק במחשב…ביחד….
אני קורא ומציין לעצמי כי הבחור הצעיר המארגן את מסיבות הרשת הוא דוגמא לארגון לומד ומנהל ידע: בזיכרוני עוד נצור הסיפור של YOC ממסיבת הרשת הקודמת בה אירעה נפילת חשמל שהשביתה את שמחתם וחגיגתם של מאות שחקנים. אני רואה שהמארגן הפיק לקחים וציין בסיפוק כי למרות מספר המשתתפים הרב, ניצולת החשמל הגיעה בשיאה ל 70% בלבד. יפה. תכנון נכון מוביל לביצוע מרשים.
אני ממשיך לקרוא, מתרשם מהתוצאות של הצוותים השונים שהתחרו באחווה זה מול זה.
ואז, אני רואה ש(גם) ברשת הזאת יש לפעמים קרעים.
וכך כותב Timmy:

"כמו כן איני מתכוון להתעלם מתופעה מכוערת שקיימת בקהילתנו. גנבים ארורים הכו פעם אחרי פעם במסיבת הרשת. הסיבה היחידה שאותם גנבים מוכי גורל הצליחו להכות הייתה התמימות וחוסר האחריות של השחקנים, שחלקם זוהי מסיבה רביעית, חמישית ואף יותר, שלא השגיחו על החפצים שלהם". הוא מצר על כך שאין בידו לעשות דבר אלא להפציר במשתתפים שוב ושוב שיהיו אחראיים לחפציהם האישיים. "אם אין אני לי מי לי?"

כלשונו. האומנם? אני תוהה.
ועוד ציטוט שמזכיר לי משהו מהשבוע שעבר, ברמת יוחנן:

"..מוכרחים לתפוס את אותם ילדים מסכנים, שכנראה עקב קשיים כלכלים בבית שלהם, חינוך לקוי, מנטליות לוקה בחסר – מגיעים למסיבות וגונבים לשחקנים ציוד. ציוד שנקנה בעמל כפיים ויקר לשחקן כפי שהמסך בו אתם מביטים וקוראים את מילים אלו – יקר לכם. כל מידע שיוביל לתפיסתו של גנב יתוגמל בפרס כספי. כל מידע שיגיע וכל יצירת קשר תהיה בדיסקרטיות מוחלטת …כל מידע לגבי גנב יועבר למשטרת ישראל…."

הוא ממשיך וקורא גם לגנבים עצמם:

 "…ואתם גנבים שמבינים שטעיתם – לא נעים לחיות בפחד שמא אחד מחבריכם הוא בעל תשוקה מוגברת לכסף – אתם הולכים ליפול. אתם מוזמנים לשלוח לי אימייל לכתובת שכתבתי לעיל, לכתוב לי מה לקחתם, ואיך אנחנו ניפגש על מנת שאני אקח את הציוד שנגנב. גנב שיחזיר ציוד – שמו לא יפורסם, והדבר ישמר בצורה דיסקרטית…."

בררתי עם YOC. לא היה חאן, לא הניחו ארגז ע"י הפתח, לא הוחזר דבר. לא כסף, לא ציוד.

תהליך התכנון האסטרטגי
הסתובבתי בין השורות, הבטתי במשתתפים המתכננים לקראת התחרות, והאזנתי. ראיתי תהליכי תכנון במיטבם: עבודת צוות, מטרה משותפת, החלטות על טקטיקה ואסטרטגיה. סצינה ממקום אחר: נערים עם מחשבים ורשתות תקשורת עוסקים בחדר האוכל של הקיבוץ – באסטרטגיה. היעדים: לכבוש, להשתלט, לאגוף, לתקוף, לנצח. אבל גם: להוביל, להתחרות, להיות טובים יותר.

לעת ערב, כשיצאתי, העפתי מבט אל לוח המודעות שבכניסה לחדר האוכל. אותו לוח עליו הייתה תלויה לפני מספר חודשים מודעה המבשרת על דיון שייערך בחדר האוכל בנושא "הקיבוץ – לאן?".

בצד, במקום די בולט על הלוח, מודעה:

"החברים מוזמנים לדיון שייערך בשבוע הבא בחדר האוכל, הקיבוץ לקראת 2020 – ערב פתיחה לתהליך תכנון אסטרטגי."

אנחנו דור מרושת

אנחנו דור מרושת. מרושת, אבל מאוד שברירי.
הדוגמאות רבות: רשת בתוך הארגון, רשת של יחסים בין בני האדם, בתוך המשפחה, בין חברים, רשת של קולגות באקדמיה ולמעשה, בכל תחום עניין. הרשתות נבנות בשנים – נמחקות בשנייה. גם רשתות ארגוניות נבנות בעמל ויכולות להיעלם כהרף עיין. קשרים נרקמים לעתים באקראיות, לעתים בצורה מתוכננת ומכוונת מראש. העיקרון – נשמר: נוצרת רשת. ראוי שניתן את הכבוד הראוי לביטוי "איזה עולם קטן". אמנם זה הוא תרגום מילולי לתופעה חברתית, זה מכיר את זה שמכיר את זה שמכיר את זה. למתענינים בתופעה זו מומלץ ללמוד על פרויקט מדהים העוסק בכך. זהו פרויקט של אוניברסיטת קולומביה הבוחן את התופעה ומנסה להגיע להוכחה כי בין כל שני אנשים זרים לחלוטין זה לזה בעולם יש קשר בן שש תחנות לכל היותר.(!). עם זאת, תופעת ה 'עולם הקטן' אינה מתרחשת רק בין בני אדם: בכלכלה ובעולם העסקי חברות קשורות ושלובות זו בזו באמצעות בעלויות, הנהלות, אינטרסים כלכליים. זו רשת. באקדמיה חוקרים מרחבי העולם נפגשים בכנסים, מחליפים ידע, יוצרים ביחד ידע חדש – יוצרים רשת. המבנה הביולוגי גם הוא דוגמה לרשת המקיימת חיים.

אנחנו דור מרושת, וכמו שרשת יכולה להקים ולקיים חיים, בקריסתה המתרחשת בשלבים, היא גם יכולה לסיים חיים: חיים ביולוגיים, חיים כלכליים, חיים ארגוניים. אנחנו חיים בעידן מרושת. דור מרושת. אם לא נבין כי אנחנו חיים בעולם מרושת, אם לא נשכיל להבין איך רשתות נוצרות, איך הן מתקיימות ומתפתחות, אם נתעלם מהאחריות שלנו לאופן שבו נוכל להישען על רשתות אלו לקידום התרבות, המדע והחינוך, החברה והכלכלה,  ומה יכול לפגוע בהן, נוכל בנקל להפוך לדור מרושע.

קישורים

לפני כשלושה שבועות, יצא לאור בגרסה העברית ספרו המרתק של פרופסור אלברט לאזלו-ברבאשי, פרופסור לפיזיקה מאוניברסיטת Notre-Dame העוסק ברשתות. הספר הנקרא במהדורת המקור באנגלית Linked – How Everything Is Connected to Everything Else and What It Means ובמהדורתו בשפה העברית 'קישורים – המדע החדש של הרשתות', מתאר בצורה מופלאה ומרתקת את התיאוריות סביב היווצרותן של רשתות, בונה בשלבים את התובנה כי רשת היא רשת היא רשת, וכן כי רשתות קשורות ביניהן, לא משנה מה מקורן ומה תכליתן. הספר גם מציג דוגמאות לכשלים ברשתות ומציע כיווני חשיבה ופתרון לכשלים אלו. אחד הנושאים המרתקים המוצגים בספר הוא הדמיון שמוצא המחבר בין מבנה האינטרנט למבנים מרושתים אחרים בעולמות שונים כמו הארגון, הביולוגיה ועוד. למי שאינו בקי, האקדמיה ללשון העברית טבעה את המונח העברי מִרְשֶתֶת לאינטרנט. כולנו עושים שימוש במרשתת – כמשרתת. שהרי היא בנויה ממורכבת משרתים המחוברים זה לזה, ברשת. עם זאת, קשה לעתים שלא לחשוב עליה כמרשעת…לא רק כמרשתת או משרתת…

רשתות – תשתית לניהול ידע

חשוב להבין מהן תשתיות ידע בארגון ואיך הרשת מסייעת להיווצרותן ולפעולתן המיטבית. בארגונים אגור ואצור ידע רב. הדבר נובע מכך שלכל עובד בארגון יש ידע רב הנצבר במהלך לימוד, לאורך שנות הפעילות של העובד בארגון. ידע זה נמצא אצל העובד (ידע סמוי) ולא תמיד הוא שקוף ונגיש לעמיתים ושותפים, ולארגון כולו. (ידע גלוי). ארגון מרושת הוא ארגון בו העובדים פועלים כרשת, ובכך מתאפשרת יצירת ידע חדש הבנוי ומורכב משתוף בידע קיים כבסיס, ומפעילות משותפת ליצירת ידע חדש. מחולל הצמיחה המרכזי בארגון הוע הידע החדש הנוצר, זה המאפשר פתוח מוצרים ושירותים חדשים, המביאים את הארגון להיות מוביל בתחומו ולממש את ייעודו העסקי. על כן ארגון מרושת – הוא ארגון במיטבו. לכן חשוב להבין איך הופכים את הארגון להיות ארגון מרושת. בלשונו של לזלו-ברבאשי, חשוב להכיר ולהבין מי הם הרָכָזות, מי הם הצמתים, מי הם המְקָשרים. לא רק לזהות אותם, אלא גם לטפל בהם כראוי לחשיבותם ל-רשת ולחשיבותם וב-רשת: כך, בתכנון נכון של הרשת הארגונית, צריך לאָפְשֵר תנאי צמיחה והתפתחות של הרשת, צריך לאָתֵר כשלים אפשריים ונקודות חולשה. עם זאת, קשה ואולי בלתי-אפשרי לנהל את הרשת, ובתוך הרשת, קשה גם לנהל את הידע. צריך ליצור מצב בו ישע נוצר, ידע זורם וידע מתפתח. לזלו-ברבאשי מדבר רבות על הרשת כמשהו שלא ניתן לנהל, זה נראה כחיסרון, אך זה גם היתרון העצום ברשת שכזו.

ידע זה כח? לא לפי 'קישורים' – על חוזקם של הקשרים החלשים ברשת

אחד המודלים המעניינים המתוארים על ידי המחבר בספר הוא המודל המתאר את חוזקם של הקשרים ה'חלשים' ברשת. דווקא הקשרים ב'מעגל השני' שבין הרשתות מתבררים כ'חזקים' יותר למרות שלכאורה הם 'חלשים' יותר עקב ריחוקם מהמרכז. אחת הדוגמאות המעניינות המובאות בספר עוסקת במי שמחפש עבודה. רוב הסיכויים שהסיוע יבוא למחפש דווקא מהיכרות 'חלשה' שלו, כלומר מחבר של חבר, לאו דווקא מהחבר עצמו. זאת היות והמעגל החברתי הקרוב שלו, עימו הוא הולך כבר שנים רבות אינו זה היכול לסייע לו בעת הצורך במציאת עבודה חדשה. מודל רשת זה מחזק את מה שאני גורס זה זמן רב באשר לסינדרום המוטעה של "ידע זה כוח". ברשת הארגונית, הדעה הרווחת היא כי ידע זה כוח, ועל כן לא משתפים בידע. 'אם אשתף בידע, לא יצטרכו אותי יותר ואז אהיה מיותר…' זו מנטרה חוזרת ונשנית בכל מפגש בו אני מדבר עם ארגונים על חשיבות ניהול הידע, השיתוף בידע והלמידה הארגונית. מודל זלזו-ברבאשי לגבי חוזקם של הקשרים החלשים מציג בדיוק תמונה הפוכה: בעת הצורך, לצורך יצירת ידע חדש, הארגון יכול לצפות לסיוע (ידע) דווקא במעגל 'הרחוק' יותר מליבת הידע שברשת. כלומר אלו המחזיקים עצמם כבעלי הידע לו זקוק הארגון והממקמים את עצמם בליבת הידע עלולים למצוא את עצמם מחוסרי מעשה. גם הארגונים ראוי שיבחנו את המודל הזה הלכה למעשה, וייתכן שתובנות חדשות לגבי ניהול הידע והלמידה הארגונית, הידע הגלוי והידע הסמוי – תעלינה.

סיפור על רשתות, ניהול ידע וסיפור סיפורים

לפני מספר שנים פגשתי בארגון מהנדס שעסק בכל הקריירה שלו בתכנון, בפתוח ובתפעול רשתות תקשורת. היה לו ביטוי שגור שבו נהג להשתמש בכל דיון שעסק בסוגיות טכנולוגיות מורכבות. הוא היה אומר: "קודם כל צריך לראות את הרשת!". כמקצוען אמיתי בעל ניסיון וידע עצום הוא ידע תמיד 'לראות את הרשת' וגם ידע תמיד להוביל לפתרונות חיוניים וחשובים. לפני זמן מה, כתבתי כאן רשימה על ניהול ידע, סיפור סיפורים. כתבתי כי ארגונים הם מסובכים (Complicated) וגם מורכבים (Complex). ארגון מורכב זו מערכת רבת-ממדים הדורשת הסתכלות ייחודית וממוקדת כדי לפעול בצורה אפקטיבית. מה שדרוש כדי לפעול בארגון מורכב הוא היכולת לראות את הרשת. המנהלים בארגונים המורכבים אשר יכולים 'לראות את הרשת' ולעצב את המפה הארגונית, יכולים להניע ולהוביל את הארגונים שלהם בצורה מיטבית. היכולת לראות נכון את הרשת, היא היכולת המאפשרת למנהל ליצור תמונה נכונה של המצב הדורש התמודדות ופתרון. תמונה זו מסייעת לו 'לספר את הסיפור' בארגון כדי להניע ולהוביל בצורה אפקטיבית ביותר. לפיכך, מי הוא המנהל האפקטיבי? זה הרואה את הרשת.

שמעתי לראשונה את האבחנה הזו מפיו של Dave Snowden בכנס שעסק ב Storytelling באפריל 2000 באנגליה. Snowden, איש IBM, הוא Director of IBM's Cynefin Centre for Organisational Complexity. זהו מכון העוסק בחקר ארגונים מורכבים ומתמחה בניהול ידע תוך שימוש בסיפור-סיפורים. בתחילת יולי ייערך הכנס השנתי Knowledge in Action 9 של חב' ד"ר עדנה פשר בהשתתפותו של Snowden.

רשתות מרושתות

כמה קישורים מרתקים בנושא רשתות מופיעים ברשימת-קישורים חדשה באתר הנקראת רשתות מרושתות.

מודעות דרושים הן לרוב נושא מעניין. עיון במודעות אלו מאפשר ללמוד על מגמות, על כיוונים, על דגשים ומשמעויות בעולם העבודה והתעסוקה, אפשר לראות את ההתפתחות של עיסוקים, של תפקידים ומקצועות – וגם – אפשר להבין את האקלים הטְרֶנדי של ימינו…
וגם – אפשר להבין מה מבין הארגון בנושא ניהול הידע, לפי האפיונים ולפי השיוך של התפקדי המוצע במודעה והקשר בינו לבין ניהול הידע. למשל, ציון "ניהול ידע – יתרון" זה דבר מעודד והמבטא למעשה הכרה בתחום

תחת הכותרת: "מה מנהל הידע יודע?", פרסמתי כאן רשימה העוסקת בתפקיד מנהל ידע ועוד דוגמא למודעת דרושים המציגה דרישות סף לסופרמן הפונה לתפקיד. בשני המקרים היה ברור כי מדובר ב 'משהו חדש' , תפקיד חדש בעולם התפקידים. 
לפני זמן מה, התפרסמה מודעה נוספת של ארגון המחפש מועמדים לעבודה. אחת המשרות המוצעות במודעה – תפסה באופן טבעי את עיני: "מנהל/ת ידע ומשאבי אנוש". על המציע/ה להיות: אקדמאי/ת מצטיין/נת, תואר שני – יתרון, ניסיון בגיוס, אבחון, כתיבת נהלים, ועוד הדגישו שניהול מש"א (משאבי אנוש?) – יתרון, וגם – שימו לב: ניהול ידע – יתרון.

מבלי לעסוק כרגע בשאלה לָמָה הארגון שפרסם את מודעת הדרושים בחר 'לחַבֵר' בין "משאבי אנוש לבין 'ניהול ידע' (שזה יכול להיות עניין ארגוני ספציפי ולגיטימי) הרי ברור שלמשרת מנהל משאבי אנוש רצוי שיהיה ניסיון בתחום משאבי אנוש. גם הגיוני שלמשרת מנהל ידע יהיה ניסיון בתחום ניהול הידע. שמתי לב ש – 'ניהול מש"א – יתרון' – רשום בהמשך ל 'ניסיון בגיוס ואבחון', זה די ברור. אבל, שמתי לב גם ש – 'ניהול ידע – יתרון' – רשום בהמשך ל 'ניסיון בכתיבת נהלים (!?).

כל ארגון בוחר לתכנן ולהניע תכנית לניהול ידע ולמידה ארגונית כרצונו, על פי יעדים ומטרות שהוא קובע, אך בכל תחום עיסוק חושב להבין ולהגדיר מה כולל התחום, ומה אינו כולל. בתחום חדש ומתהווה, כניהול ידע, חשוב הדבר שבעתיים. והקישור בין נהלים לבין ניהול ידע במודעה זו, מחייב הערה. ארגונים הממקדים את תכנית ניהול הידע בנושא הנהלים או בהקמת אתר הנהלים באינטרה-נט לבדו כעל 'מערכת ניהול הידע', עושים עוול לנושא הנהלים ועוול לתחום ניהול הידע. הקמת מערך נהלים המסדיר את פעולתו של הארגון והטמעתו בארגון הוא פעולה ניהולית חיונית. ריכוז וארגון הנהלים באתר אינטרה-נט, או בכל מקום אחר בארגון – הוא דבר חשוב ונכון. כך מתאפשרת נגישות וזמינות לנהלים המהווים למעשה כלי-עבודה לפעולה נכונה בתהליכים הארגוניים. עם זאת, מערך הנהלים אינו ניהול ידע. קיים קשר בין ניהול ידע לבין נהלי הארגון. למידה מאירועים ארגוניים בהם היתה פעולה על פי הנהלים או כאלו בהם היתה חריגה מהנהלים, ניתוח הארוע, תיעוד ההתרחשות, איתור גורמי הצלחה וגורמי כשל, הפקת תובנות מלמידה זו, פרסומם והטמעתם בארגון ביחד עם פעולה רצופה וקבועה של רענון הנהלים, עדכונם והתאמתם לסביבה המשתנה – כל אלו הם דוגמה טובה לשגרה נכונה של ניהול ידע.

תיכון טכנולוגי 'דור' בהרצליה, ממשיך זו השנה השנייה בפרויקט "יזמים צעירים – עושים עסקים".

"נערי הפלא" עם המורה שגית מתיכון 'דור', אמא לתאומים, ההשראה למוצר. צילום: טליה ברזלאי

בשנה שעברה, חברת "נערי הפלא",חבורה של יזמים צעירים מבית הספר, סיימה את מסלול התכנית לאחר שהשלימה פתוח אב-טיפוס של מוצר, "התאומון", ערכה לטיפול בתינוקות תאומים, שפותחה בסיועה של איריס יערי, יזמת כשרונית ונמרצת, בעלת עסק לפריטי ריהוט וציוד לחדר ילדים מכוכב יאיר, ואמא לארבעה ילדים. את החברה הצעירה הובילה בגאון אירנה יארוסקי, כיום בכתה יא', שחילצה את חבריה ממשבר, גילתה מנהיגות ולקחה על עצמה את הנהלת החברה – עד לסיום. עוד השתתפו בפרויקט בשנה שעבר: משה אבן-צור, מיכאל מוסטקיס, מאיר וידר, דוד פלטניצקי, יהודה בן-עזרי, רון ביטון ויוסי שממה. על פועלם בשנה שעבר זכו "נערי הפלא" בשני ציונים לשבח על 'מקוריות בפתוח המוצר' ועל 'התמדה ודבקות במטרה'. לאור המנהיגות הרבה שגילו בפרויקט, העניקה להם מנהלת בית הספר, רחל חסון-לין, קורס לימוד השטת יאכטות במרינה בהרצליה כאחד ממקצועות הלימוד. את "נערי הפלא" מלווה בקורס טליה ברזלאי, מנהלת המחשבים של בית הספר, השותפה להנחיית הקבוצה בפרויקט.

"הדור הבא", צילום: דרור אורטס-שפיגל

השבוע, הסתיימה שנת הפעילות של קבוצת היזמים הצעירים, חברת "הדור הבא". גם השנה, זכו היזמים הצעירים בתחרות האזורית בתעודת הצטיינות על 'נחישות והתמדה במשימה' על כך שהשלימו את כל התהליך, עד לפתוח אב-טיפוס למוצר – הילקוטן – אמצעי המסייע להחזיק את פתחי הילקוט פתוחים לרווחה.
ליאור ניסנבוים, שהרעיון למוצר הגיע מאחותה הצעירה המתמודדת בוקר וערב עם הכנסת ספרי הלימוד לילקוט הסרבן שמסרב להישאר פתוח, עומרי אדרי, ו – אסף כהנה ואביב שריג, תלמידי כתה י' בבית הספר, התמידו בנחישות עד לקו הסיום. גם השנה, היתה זו ליאור שלקחה על עצמה להוביל את חבריה לסיום בעת שהתרחש משבר דומה במהלך השנה.

חבר השופטים בתחרות האזורית, החליט להעניק השנה ציון לשבח מיוחד ל משה אבן-צור, תלמיד כיתה יא' מתיכון 'דור', חבר הנהלת חברת "נערי הפלא" על כך שפעל השנה בהתנדבות כחונך של החברה הצעירה "הדור הבא", חבריו ללימודים.

יש תקווה, הדור הבא – כבר פה.

שבת שלום.

כנס 'גולשים באינטרנט 5' שנערך השבוע במכון מופ"ת סיפק מגוון רב של הרצאות מרתקות.

"To Control or To be Controlled"
ד"ר דוד פסיג, עתידן מאוניברסיטת בר-אילן, עסק בהרצאתו במגמות של התפתחות הלמידה מרחוק באמצעות התקשוב. אחד הנושאים המרתקים בהרצאה היה ה Tools Paradigm, תפיסה חדשנית של הפיזיקאי Dyson Freeman הטוען כי הידע וקונספציות מדעיות מתפתחות כיום הודות לפתוח כלים ויכולות טכנולוגיות בניגוד לעבר בו התפתחו טכנולוגיות לאחר התפתחותן של קונספציות.

הדבר יוצר תהייה מסוימת לגבי החשיבה באשר לניהול ידע ולמידה ארגונית. מדוע? יצירת ידע חדש – שהיא התכלית של ניהול ושתוף הידע – אפקטיבית בארגונים בהם יש תרבות מתאימה, תהליכים עסקיים ממוקדים וכלים תומכים מבוסס ידע כזה. ה Tools Paradigm מעט סותר רצף זה משום שהוא מציג את הכלים כתנאי מקדים להתפתחות ידע.
בהתפתחות של הטכנולוגיות העתידיות בולטות לדבריו שתי מגמות: האחת – טכנולוגיות המאפשרות To Control, לשלוט במה שקורה, באירועים, ברצף שלהם, ובהתרחשות שלהם והשנייה – טכנולוגיה המאפשרת To Be Controlled, להיות 'נשלט' ע"י האירועים, ההתרחשות והרצף בו האירועים קורים.

למשמע הדברים ובמחשבה כי אנשים ימשיכו עדיין לרצות להיפגש פיזית למרות התפתחות הטכנולוגיות המקרבות וירטואלית, וגם כי לא כולם 'יסכימו' להישָלֵט בידי אחרים, אנשים או טכנולוגיות נזכרתי באמרתו של Walter Lipman שאמר כי "Where all think alike, no one thinks very much" … בינתיים, בטח נרצה להשאיר את השליטה, בידנו.

אגב, בתו של Dyson היא Ester Dyson, העומדת בראש חברת Edventure ובעלת Newsletter משפיע בנושאי טכנולוגיה וכלכלה בשם Release 1.0, מחברת ספר נחשב בתחום האינטרנט, הכלכלה החדשה וניהול הידע בשם Release 2.0, וכותבת בלוג מרתק בשם Release 4.0. זה הקישור לבלוג שלה.

דור מכוון, לא רק דור מקוון
ח"כ מלי פולישוק-בלוך, יו"ר ועדת המדע והטכנולוגיה בכנסת סיפרה על הפערים הקיימים כיום בין הידע שיש לתלמיד היושב בבית מול המחשב כשהוא מחובר לרשת לבין הידע שיש למורה הנפגש עם אותו תלמיד בבית הספר, המקום בו הילד בא כדי ללמוד והמורה בא כדי ללמד. קיימים להבנתה פערים רחבים בין תלמיד לתלמיד, אך גם בין תלמיד להורה, בין תלמיד למורה ואף בין מורה למורה. הדוברת, בהכשרתה – מורה, ספרה על דיאלוג שהיה לה עם מורה מחברותיה שנועצה בה על סוגיה מסוימת . לשאלתה" "ובאינטרנט חיפשת?" נתקבל מענה

משתאה, מטיל ספק. מידע באינטרנט?…
במסגרת הפעילות בקהילה, אנחנו מלמדים אינטרנט ומחשוב את הורי התלמידים באחד מבתי הספר המעולים בעיר ובארץ למדע וטכנולוגיה. ההורים, משכילים מאוד, רחבי-תרבות ואופקים ובעלי מקצועות חופשיים מצאו את עצמם במצב בו ילדיהם 'יודעים יותר מהם' על מחשבים ואינטרנט. אז. לפני הקורס. כיום, כשמחזור שני של הורים מסיים את הלימודים מעידים ההורים כי לאט לאט היוצרות התהפכו, והם הפכו למורים לילדיהם, ואף יותר מכך: הידע המשותף להורים ולילדים אף משמש מצע מסייע, מרחיב ומשלים לתקשורת התוך-משפחתית.
זה כנראה פָן אחד למימוש המעשי באמירתה של ח"כ פולישוק-בלוך על כך כי המורים (וגם ההורים) צריכים לפעול לכך שהילדים יהיו 'דור מכוון' ולא רק 'דור מקוון'. 

"…תעזרו לנו לספר את הסיפור…"
ככה זה כשיש לך 'ביד' סיפור מדהים אבל אתה חש שיש לך קושי לספר אותו.

פרופ' יורם עשת, ראש המגמה לעיצוב הוראה וטכנולוגיות חינוכיות במכללת תל-חי סיפר על מספר מקרים בהם נדרש ביחד עם הסטודנטים שלו לעצב סביבות למידה והוראה ללקוחות שביקשו שיעזרו להם לספר את הסיפור. באחד המקרים, מעניין במיוחד, כשבחנו את העניין, מהר מאוד התברר כי הנושא שהוצג כבעייתי (מיעוט מבקרים באתר היסטורי לאומי חשוב, חוויית ביקור משעממת ולא אטרקטיבית, המסר הערכי – לא עובר, ועוד) – אינו מוקד העניין אלא דווקא סוגיה חשובה, לכאורה – בשדה אחר: חקר מעמיק בשאלת מהותה של גבורה ומנהיגות. מהי גבורה? איך מציגים את נושא הגבורה? איך מעבירים את החוויה הערכית המדגימה את סיפור הגבורה? או: איך מספרים את הסיפור?
הפתרון שניתן היה עיצוב סביבה לימודית באתר אינטרנט הכולל גם 'מכונה ליצירת גיבורים' (!), כאמצעי לימודי המשקף את ערך הגבורה אצל כל מתנסה. לכל מבקר – גיבור משלו. כל אדם – סיפור.
הסתבר כי לסוגיית ייצוג הידע, יש חשיבות רבה לגבי התמונה אותה רואה כל מבקר במקום. הסיפור, אם הוא מסופר נכון – ואם הוא מוצג נכון – מציג למבקר תמונה המסייעת לו ביצירת ידע חדש. הדבר שיקף בצורה דרמטית את הצורך ב 'תרגום' של הבעיה (בשפה של הלקוח) לפתרון (בשפה של המעצב), כלומר ההתמודדות האמיתית אינה עם מתן הפתרון לבעיה אלא עם היכולת לשאול את השאלות הנכונות. שהרי למידה מתחוללת על ידי שאילת-שאלה. כמו שאמר אלברט אינשטיין:" The important thing is to never stop questioning."

הקפטן כ 'קשיש נרגן' (?!)

בקיאות מופלגת בהתפתחות הספר והרשת, ביחד עם חוש הומור פנטסטי, עשו את סיפורו של דב אלפון – למרתק. באחד הדיונים בכנס שעסק בסוגיה "הספר או האינטרנט – מי ימות קודם?" סיפר אלפון, כיום מנכ"ל הוצאת ספרים גדולה ובעבר יוזם הדמות של הקפטן כקשיש נרגן, ובעל הטור 'קפטן אינטרנט' ב "הארץ", כי מחבר ספר בשם "הספר ימות עוד מעט.." כבר אינו בין החיים עמנו, והספר עצמו נמצא בחנויות לספרים יד שנייה.. הנבואה כי בשנת 2000 אחוז ניכר של הספרים ייקָראו ברשת ואילו הספר עצמו – ישכון במוזיאון – התבדתה. אלפון מספר כי שמו של עידן נקבע תמיד – בסיומו: 'עידן הדפוס' נקרא כך רק כשהופיע הרדיו, עד אז לא נקרא כך. להבנתו, יש כיום חזרה ל 'עידן המלה הכתובה', בעיקר בספרים, שכמותם הולכת וגדלה, אף רוב המידע באינטרנט הוא עדיין טקסטואלי ולא אחר. הוא תופס את האינטרנט כבעל הברית הגדול ביותר של הספר המודפס, דוגמת AMAZON כקניון הספרים הווירטואלי הגדול בעולם, המסייע להפיץ ולמכור ספרים – ולא להמיתם או להמירם בגרסה מקוונת ברשת. הספר והסיפור מפעילים את המוח, יותר מאשר עיון באתרי אינטרנט, הלמידה האמיתית, זו המייצגת שינוי ויצירת ידע חדש (ראו בהמשך גם הרצאתו של פרופ' עידן שגב על המוח, הלמידה והידע).
בכל הקשור ללמידה והוראה כדרך לרכישת ויצירת ידע הוא ממליץ על 'שפת העתיד': לחזור וללמד תחביר, הגייה נכונה, הבעה, אוצר מלים רחב….
מעניין מה היה מהמהם הקפטן מתחת לשפמו היום, אילו היה שומע את סיפורו של יוצרו.

'לראות' באמת – על 'היכל ההיכלים של הבלתי נודע'
לפני כחמש עשרה שנים, לקראת ניתוח-מוח מורכב, שאלו זוג חברים שלי את מנתח המוח הישראלי המפורסם שעמד לנתח את בנם הקטן: "פרופסור, מה הסיכויים של הבן שלנו?. הפרופסור, מומחה בינלאומי ומורה-דרך לקהילת הכירורגים בישראל הביט בהם ואמר: "מי יודע מה מסתתר בהיכל ההיכלים של הבלתי נודע?".

עם הזיכרון הזה, 'נכנסתי' להרצאתו של פרופ' עידן שגב, ראש המרכז לחישוביות עצבית באוניברסיטה העברית שסיפר על המוח כמערכת לומדת בהרצאה מרתקת. הסיפור הזה מלווה אותי כבר הרבה שנים מאז, וכשהתחלתי לעסוק בעובי הקורה של ניהול הידע, לא יכולתי שלא להיתקל בספר 'אילו רק ידענו מה אנחנו יודעים', שכתבה Carla O"Dell המדגים את מה שחש מנהל בכיר בארגון לגבי הסוגיה הבעייתית של ניהול ידע והלמידה הארגונית.
פרופ' שגב סיפר כי לא קיימת עדיין במחקר המדע תיאוריה שתסביר את המוח: אין מודל מתמטי שמסביר את הפיזיקה של המוח. בפשטנות רבה ביותר אתאר בתמצית כי ברור כבר היום ש המוח מכיל רשת מורכבת, מסובכת ומסועפת של תאי-עצב, ואף יודעים להבין את הקשר שבין תאי-עצב לתאי-עצב אחרים. עוד גילו כי הלמידה והזיכרון תלויים בעוצמה המשתנה של הקשר שבין התאים. הלמידה יוצרת רשת נוירונית במוח, 'מָפָה' המסבירה 'לאן ללכת'. לראות – הוא מונח רחב ורב ממדי שעדיין איננו מבינים אותו במלואו. התמונה הנראית – אינה מספיקה ללמידה. צריך לחוות את החוויה כדי ללמוד, 'לראות באמת'. הלמידה היא קטע אחד בתהליך הכולל: 'ראיית' תמונה- עשיית החלטה – למידה. הרצף הזה מעלה שאלות. למשל, מה הסיבה האמיתית לכך שגם כאשר 'רואים' את התמונה, תמוה המחייבת פעולה, לא נוקטים בפעולה המתבקשת?.
כתבתי כאן בעבר על הקשר שבין תמונה, ועשיית החלטות בארגון.
אני רואה קשר שבין הרשת העצבית במוח, לבין הרשת האנושית הארגונית. כמו במוח, גם לכל ארגון יש את הסינפסות שלו….כל ארגון הוא רשת. בארגונים 'מרושתים' אנשי המקצוע עוסקים בתכנון ובפתוח רשתות (של שיווק, הולכה, ייצור, שינוע ועוד). עובד ידע בארגון מרושת 'פועל' במודל מחשבתי רשתי – האתגר הגדול של העוסקים בניהול ידע הוא להביא את העוסקים בפתוח רשתות לפעול בעצמם – כרשת.

ועוד משהו: לפני מספר שנים, במהלך סקר של כלים מבוססי ידע ותשתיות תומכות ידע לצורך עשיית החלטות, נזדמנתי לשיחה מרתקת אצל ד"ר צבי לניר, קצין באמ"ן, שמאז מלחמת יום כיפורים עוסק בנושא של Fundamental Surprise וסיבותיה. הוא חקר ופתח מודל העוסק ב Systemic Reframing Thinking, ואף פיתח כלי תוכנה המבוסס על המודל המחקרי. אם זכרוני אינו מטעה אותי המחקר שלו מצא כי הסיבה לאי-עשיית החלטה מתבקשת לאור תמונה המוצגת אינה קשורה בסיבות פסיכולוגיות (הקשורות באישיותו של עושה-ההחלטה) אלא דווקא בסיבות ביולוגיות, עקב מנגנון מסוים במוח שנותר מנוון מסיבה לא ידועה.

ועוד משהו: הילד, אם שאלתם, הוא כבר חייל משוחרר מצה"ל, גבר צעיר ומקסים.

'היכל ההיכלים של הבלתי נודע'.