התקווה = זהב וגם ארד – על ספורט, על זהב ועל ניהול ידע

 

יש גל, יש תקווה, יש 'התקווה', ו – התקווה = זהב!

 

מה,…זה 'ניהול ידע'?….
בתחילת המילניום נושא ניהול הידע כבר עבר מפה לאוזן בכמה ארגונים גדולים בישראל, והתחושה הייתה שמשהו רציני מתפתח, גם אם לא היה אפשר עדיין להגדיר במדויק מה זה ניהול ידע, מה עושים עם זה, איפה 'שמים' את זה… המציאות הייתה מיעוט של בעלי תפקידים כאלה בארגונים, אם בכלל, לצד גורמים רבים בתחום הייעוץ הארגוני ובתחום מערכות המידע, יועצים וספקים היו כמעט הבודדים שקשרו את העשייה 'המסורתית' שלהם עם התחום החדש והצומח. כשנה קודם לכן, מעט אחרי שמוניתי כמנהל הידע בארגון בו אני עובד, הבנתי כי אין תורה סדורה של ניהול ידע בארגונים וכנראה שיהא על העוסקים בכך ליצור את התורה הזו בעצמם. בתחילת ינואר 2001 יזמתי מפגש ראשון בו השתתפו עשרות רבות של נציגי ארגונים שהכרתי בעבר, יחד עם כאלו ששמעו אותי מדבר על הנושא בהרצאות שונות. במפגש הזה סקרנו בפני הנוכחים את תכנית ניהול הידע בארגון שלנו, ובחלק השני של המפגש דברנו על הצורך להקים מסגרת של בעלי תפקידים כאלו בארגונים, שתעסוק בלמידה ובפתוח הנושא החדש, וכך קם "פורום מנהלי הידע בארגונים בישראל", מסגרת מקצועית למנהלי ידע, הקיימת ומתפתחת מאז ועד היום. כשמנהל הארגון שהוביל את התכנית בארגון שלנו סקר בפני הנוכחים את התכנית, התרבות, התהליכים העסקיים, התשתיות תומכות הידע, בסדר הזה שיבטיח תוצאות משמעותיות, או אז שאל מישהו: "מה, זה ניהול ידע?"

 

"מסע אל הארגון הלומד ומנהל הידע – תחנות במסע"

הפעילות שהחלה לתפוס תאוצה בארץ, הביאה לכך שבתחילת 2002, פנו אלי נציגי חברת 'טלדן', מארגני כנס INFO 2002, כנס ותיק-שנים שעוסק במידע בכל צורותיו, ובקשו שאערוך כנס בנושא. האתגר היה ענק, אך זו הייתה הזדמנות מאוד משמעותית: 'לשים על המפה' בישראל את נושא ניהול הידע, לגייס כמה שיותר מנהלים המובילים את הנושא באופן אישי בארץ כדוברים ולהביא מניסיונם של חבריי ב 'פורום מנהלי הידע' כדי שיספרו לשומעים כי אין מדובר בזמזומילה חולפת, אלא בתהליך ארגוני משמעותי, אפקטיבי, המחובר לעשייה בליבת העסקים של הארגון. קראתי לכנס בכותרת : "תחנות במסע אל הארגון הלומד ומנהל הידע". השם 'מסע' בא 'מהחיים' עצמם: בארגון בו פעלתי כולנו הבנו די מהר כי זהו מסע ארוך ורב-תהפוכות. הכנס נבנה כמסע בתחנות: תחנת ההחלטה, תחנת התרבות, תחנת התהליכים, תחנת התשתיות התומכות ועוד. שפר על מזלי והצלחתי להביא כדוברים בפתיחת הכינוס שלושה מנהלים בכירים במשק הישראלי המובילים אישית את הנושא מכמה ארגונים מובילים במשק: המשנה למנכ"ל וסמנכ"ל הנדסה ותכנון בחברת בזק, מנכ"ל רפאל וסמנכ"ל וראש חטיבת תכנון ומידע בשירותי בריאות כללית. דברו בכנס מנהלי ידע מארגונים מובילים במשק הישראלי: בזק, Amdocs, תשלובת החלב תנובה, רשות שדות התעופה,הזרע ג'נטיקס, רפא"ל, שירותי בריאות כללית, דבר אחד היה משותף לכל הדוברים: כולם דברו בפעם הראשונה בישראל בכנס על ניהול הידע. הכנס היה מוצלח ויחסית לכנסים מסוג זה, כמאתיים משתתפים גדשו את האולם, ונשארו ישובים וקשובים במהלך כל היום הארוך. הייתה תחושה אצל הדוברים ואצל המשתתפים כי זה היה אירוע משמעותי בהתפתחות הנושא בישראל.

 

"שלום, אני אורי ואנחנו צריכים לדבר…"
לעת ערב, בתום הכנס הארוך, וכבר העייפות והמתח של חודשי ההכנה והתיאומים האינסופיים החלו לתת בי את אותותיהם, בעודי מקפל את המחשב הנייד, שמתי לב שמתקרב אלי מישהו. כמרצה ותיק אני מורגל בכך שבכל פעם שאני מסיים הרצאה, יש כאלו המעוניינים לתת משוב, להחליף מלה, כרטיס ביקור. גם אני נוהג כך לעתים קרובות. אלא שמשהו כאן היה בכל זאת שונה. "שלום, אני אורי", הציג את עצמו האיש שפנה אלי. "ואנחנו צריכים לדבר", אמר. הבטתי בו ונזכרתי. בכל משך היום שמתי לב לאיש הזה שישב כל היום כתלמיד שקדן, נכח בכל ההרצאות. "מי אדוני?" שאלתי. "אני ממכון וינגייט, אבל זה מזמן כבר לא מכון לאומי לספורט". בעיניי, כנוסע שחולף מדי פעם בכביש לחיפה ובחזרה על יד המכון בנסיעה מהירה, המשפט הזה היה תמוה. "אז מה אתם?", שאלתי. "אנחנו חברת ידע" הוא אמר, והושיט לי כרטיס ביקור. ד"ר אורי שפר, היה כתוב שם, מנכ"ל מכון וינגייט. "אני מזמין אותך לבקר אצלנו". כך החל מסע מרתק בנתיבות הארגון המרתק זה, וכך התחלתי להבין על מה מדובר כשאומרים שם התקווה=זהב.

"…יש לנו 70 מוצרי ידע בחלון הראווה של העסק…"
חלפו מספר שבועות וערב אחד הגעתי לבקר את אורי במכון. זו הייתה הפעם הראשונה שלי בה פניתי ימינה מכביש חיפה תל-אביב למקום עליו חלפתי כאמור פעמים רבות בעבר. כל אחד והתחומי העניין שלו. יש ספורטאים ויש גולשים. אני גולש…. ברשת…..

אורי לא בזבז דקה. "הגעת לבית היוצר של מוצרי הידע המתוחכמים ביותר בתחום החינוך לאורח חיים בריא ולספורט. יש לנו 70 מוצרי ידע ייחודיים שאנחנו פתחנו כאן..מדי שנה מבקרים כאן מעל 1.4 מיליון איש…כ 6000 מדי יום…בכ 2500 כלי רכב. לא מזמן השקנו אתר אינטרנט למכון ובו עשרות אלפי גולשים מדי חודש. אנחנו היחידים בארץ המכשירים מאמנים, במרבית תחומי-עיסוק רבים אחרים אנחנו כמעט היחידים בשוק. יש לנו ארבע שלוחות אקדמיות מחוץ למכון הפזורות בארבע כנפות הארץ….אנחנו מייצרים לחם בריאות מיוחד, מוציאים ביטאון מגזיני…"ועוד כהנה וכהנה.
מורגש היה כי האיש הוא המטיף הראשי המדביק בהתלהבותו את כל העובדים והנהנים משירותי המכון.
ואורי הוסיף: "תוך כדי כל העשייה הענפה הזאת..הבנו כי יש לנו ידע ייחודי: באימון, בהכשרה, במתקנים, בדרכי הפעולה, בגישה המתודית שלנו, בפתוח מתקדם של אמצעים ועוד".

"להוביל את המודעות במדינה לבריאות ולאורח חיים בריא כבסיס לחיים טובים יותר"
"ואז, עברנו לשלב הבא: קבענו מטרות על לכל הפעילות שלנו במכון: להעמיד את כל הידע הקיים במכון לטובת הספורט ההישגי, לקדם את הספורט בישראל לפסגת ההישגים – מדליות אולימפיות. וביחד עם זה, לקדם את הבריאות ואת אורח-החיים הבריא בישראל, בכל הגילים, מהילדות ועד לזקנה. מצאנו כי ככל שמקצוע החינוך הגופני נדחק הצידה בתכניות הלימודים בבית הספר, כך חשיבותו עולה.

התחלנו לבנות תכנית פתוח, גזורה על פי יעדים העיקריים שלנו ויעדי משנה, הכנו תקציב מתאים והתחלנו לפעול. כך בתוך מספר שנים מיצבנו את המכון ממצבו הקודם למה שהוא כיום. הפכנו קושי להזדמנות, והיום אנחנו חושבים אחרת ופועלים אחרת. התחלנו לפתח עשרות מוצרי ידע בכל התחומים בהם אנחנו עוסקים ובכל התצורות: תכניות לימודים, מחלקות מחקר בכל התחומים הנגזרים מהספורט, שיעורים, הדרכות, ימי עיון, גייסנו חוקרים, מנהלים ועובדים מיומנים והכשרנו את הקיימים. אנחנו נותנים יד חופשית ומעודדים מנהלים ועובדים ללמוד לתואר אקדמי ולהעשיר את הידע על חשבון הארגון. הנהגנו תכניות מצוינות פנים ארגוניות: מי שלומד ומפתח פתוחים מיוחדים בארגון – זוכה בפרס על מצוינות."

"הכול מתחיל בראש"
"ועכשיו אני רוצה לספר לך על משהו ייחודי שלנו. על הראש היהודי. אתה יודע שתמיד אומרים: 'הכול מתחיל בראש', נכון? אז כמי שעומד בראש המכון, אני יכול להגיד לך שיש לנו הרבה גאווה על הראש היהודי שלנו ועל זה אנחנו בונים לגבי העתיד בספורט ההישגי."
עכשיו התעוררה סקרנותי עוד יותר. אנחנו נמצאים באמצע 2002, וההכנות לאולימפיאדה באתונה החלו לקרום עור וגידים, ומבחינת וינגייט – זו המטרה העליונה. מה אני עומד לשמוע פה? האם ישראל הקטנטונת שפתחה את המטוס לביא, את טנק המרכבה, שיש בה אלפי מדענים מוכשרים וידע עצום, האם גילינו את הפטנט למדליות זהב אולימפיות?
ואורי ממשיך: "אנחנו פיתחנו כאן פטנט בינלאומי, מודל ייחודי, קוראים לו 'מודל חמשת השלבים לפתוח הכושר המנטאלי'. הבנו כי מעבר לאימונים, לתזונה, למסלול הכשרה, למאמנים מעולים – עומד הספורטאי עצמו. אנחנו מצאנו כי אפשר לאמן ספורטאים לכך שברגע הנתון, רגע התחרות, יהיו בכושר המנטאלי הטוב ביותר הנדרש, כדי שהביצועים שלהם יהיו מקסימאליים, שישיגו את התוצאה הטובה ביותר. כך פתחנו את המודל, הוא מכיל חמישה שלבים, שלושה במעבדה ושניים בשטח."

איך הגעתם לכך? אני שואל. מי עוסק בזה?
"חכה", הוא אומר, "זה עוד כלום. אמרנו לעצמנו שזה מוצר ידע קלאסי, גנרי. כלומר: אם זה עוזר לשפר את הכושר המנטאלי של ספורטאי לפני תחרות, זה יכול בוודאי לסייע לשיפור הכושר המנטאלי של אחרים הנמצאים בפני הצורך להגיע לשיא הכושר והביצועים שלהם, לא כך?"
זאת אומרת, אני מקשה על אורי, שאתם לוקחים את הידע שפתחתם כאן לצורכי ספורט הישגי ומשתמשים בו גם לתחומי עניין אחרים?
"בדיוק", הוא אומר, "למשל, לבתי ספר! לחינוך! בדקנו שתלמידים שנכשלים בבחינות אינם נכשלים דווקא בגלל חוסר ידע בחומר הנלמד אלא בגלל קשיים מנטאליים, קשיים של ריכוז, התמקדות ועוד. לקחנו את המודל שלנו, והפעלנו אותו כפיילוט על בית ספר תיכון בסביבה שלנו והתוצאות פשוט מדהימות: תלמידים ללא סיכוי, כאלו שנכשלו בכל המסגרות, סיימו בגרות בהצלחה!".
כן, אני אומר, אבל איך עשיתם את זה?

מכון וינגייט וניהול הידע
"חכה", הוא אומר לי, "נגיע לזה. עכשיו תשמע, כל זה – רק ההתחלה. עכשיו אני רוצה לטפל בידע בניהול הידע בצורה מסודרת, אינטגרטיבית, אחראית. הידע שלנו הוא בעל ערך רב ואני רוצה להפיק מהידע את המרב והמיטב. אחרי שנכחתי ביום העיון שניהלת, הבנתי כי עלי כמנהל מוטלת האחריות להוביל את הנושא הזה באופן אישי. כדי להוביל את הנושא בצורה נכונה, ראיתי את הדגם שהצגת בכנס והחלטתי למנות כאן מנהל ידע ובעצם יש לי כבר מועמד. יותר נכון, מועמדת, מצוינת. יש לנו כאן במכון מרכז פדגוגי, זה מרכז המידע הגדול שלנו. מי שמנהלת את המרכז היא גם סגנית יו"ר הארגון הבינלאומי של המרכזים הפדגוגיים במכונים הלאומים לספורט בעולם. קוראים לה איילה מהרי"ק. אני עומד למנות אותה כמנהלת הידע של הארגון שלנו. בנוסף לתפקידיה הרבים, היא מנהלת את אתר האינטרנט שהקמנו ומעורבת באופן פעיל בכל מוצרי הידע ובכל הנושאים במכון. תיפגשו."
מצוין, אני אומר לאורי. עכשיו, יש לי רעיון ובקשה. אני מבקש להביא אליכם את 'פורום מנהלי הידע בארגונים בישראל' למפגש. אני רואה אצלך דגם ייחודי ומרתק של ניהול ידע הנגזר מהחזון ותורם למימוש היעדים העסקיים שלכם. מה אתר אומר?

בייג'ין 2008

עברו חודשים מאז, ואני נדבקתי בהתלהבותו של אורי. המשכתי להיפגש עם אורי, עם איילה ואנשי וינגייט והנה הגיעה העת לתכנן את המפגש שאותו הצעתי לקיים. אנחנו כבר בתחילת 2004, האולימפיאדה כבר באופק, וההכנות בעיצומן. אני קובע פגישה נוספת עם אורי ועם איילה כדי לבנות את המפגש. אנחנו נפגשים שוב, והפעם אורי לוקח אותנו לסיור ברחבי המכון. היינו בבריכת השחייה, באולם הכדורעף במגרשי הטניס, באולמות האתלטיקה, בכל פינה במכון אורי משפיע עלי פרטים ומכביר פרטי-פרטים, תקציבים, תוצאות של תחרויות, הישגים של ספורטאים, גורמים המעורבים והמבקרים במכון, אירועים, שמות, אין גבול להתלהבות ולידע. הוא מסביר לי באדיקות את מבנה החומר של האספלט במגרש, את הסיבה לתאורה המיוחדת באולם הכדורעף, מאיפה הביאו את החימר המיוחד למגרשי הטניס. מה הסיבה לכך שתקרת הבריכה זקוקה להחלפה מיידית ומה התוכניות לגבי מכון הכושר. בין לבין הוא מחליף מלה עם אחד משחייני העתיד ("תסתכל עליו טוב", הוא אומר לי, ,בייג'ין 2008!"), מראה לי בבריכה את השמות שבור כמוני מכיר רק מהעיתון: הנה ורד (בורוכובסקי) , זה יואב (גת), ואני חושב לעצמי "כמה חבל שלא הבאתי אתי את יוני, הוא היה נהנה כאן מאוד".
אבל, אני לא שוכח את העניין עצמו, הביקור המתוכנן, ובמיוחד מנקר לי בראש הסיפור של אורי על 'הראש היהודי', אותו מודל חמשת השלבים של וינגייט לשיפור הכושר המנטאלי.
ואז אורי אומר: "טוב, עכשיו אנחנו הולכים למעבדה, הפרויקטור מחכה לנו".

בוריס (1) – "אתה בדרך כלל בנאדם רגוע?"

בחדר הקטן מחכה לנו איש חביב, קטן קומה, חייכן אך מבעד לעדשות משקפיו – מבט של פלדה. הוא לוחץ את ידי ואומר: "נעים מאוד, ומציג את עצמו, "אני בוריס", ואז הוא יורה בהפתעה: "אתה בדרך כלל בן אדם רגוע?"
אני רואה איך אורי ואיילה מחייכים אחד לשני. הם כבר מכירים את קבלת הפנים הזו…
זהו ד"ר בוריס בלומנשטיין, פסיכולוג, מנהל המעבדה לפסיכולוגיה של הספורט ומשוב ביולוגי (ביופידבק), במרכז לרפואת ספורט ולמחקר ע"ש ריבשטיין במכון וינגייט, האחראי לפתוח מודל חמשת השלבים של וינגייט לשיפור הכושר המנטאלי. את המודל הזה הוא פיתח ביחד עם פרופסור מיכאל בר-אלי מנהל המחלקה למדעי ההתנהגות ומתודולוגיה, במרכז.
בוריס מספר לי על עצמו, סיפור מדהים של עולה חדש עם רצון ברזל, דחף מיוחד במינו להצליח ולהוכיח. איך הגיע לארץ וחיפש עבודה, איך אורי איתר אותו כמדען ספורט בעל שם עולמי והציע לו להצטרף לצוות במכון.
למה שאלת אם אני בדרך כלל בן אדם רגוע?, אני שואל אותו. הוא מחיך ומסביר לי: "אני לא מכיר אותך, נכון?" הוא אומר" הים נפגשנו בפעם הראשונה, אך העניין הוא, שאתה בכלל לא מכיר את עצמך ואת היכולות שלך ואני יכול להכיר לך את עצמך!".
אמירה כזו, מפי פסיכולוג, מעוררת על הכורסה הזו. עניין ביחד עם חשש. "שב כאן, על הכורסה הזו, מרגיש נוח?". בסדר גמור, אני אומר. "אתה יכול להרגיש בנוח, לפני שעתיים ישב פה אריק".

אז נופל לי האסימון ואני מבין שבוריס הוא הפרויקטור הראשי של התקווה שלנו לזהב אולימפי באתונה 2004, אריק זאבי.
בוריס מחבר לי לאצבע מחוון אליו מחובר חוט המוביל לעמדת מחשב. אני מרגיש קצת כמו בבדיקת פוליגרף, והוא שם לב לזה. "תסתכל על המסך ממולך, כאן אתה רואה את המשוב הביולוגי שלך, ואני מבקש ממך שתחשוב על משהו רגוע, משהו שגורם לך להרגיש רגוע"
אני מסתכל עליו ועל המסך לסירוגין, ופתאום אני שם לב שמרוב לחץ לחשוב על משהו רגוע, אני נכנס למתח…והגרף מטפס ומטפס….
"יגאל, תחשוב על משהו שמרגיע אותך" אומר אורי וצוחק, "נראה לי שאתה בלחץ…".

אני מבקש מבוריס שיסביר לי מה הוא בעצם עושה, מה המכשיר מציג. "אתה רואה את הספר הזה? זה ספר שכתבתי עם שני חברים שלי, חוקרים, מיכאל בר-אלי וגרשון טננבאום. זה הבסיס לכל המודל שלנו. אנחנו פתחנו תוכנה המבוססת על המודל התיאורטי שבאמצעותה אנחנו מאמנים את הספורטאי להגיע לשליטה עצמית, למיקוד ולאפקטיביות מקסימאלית בביצוע". ואז קורה דבר מאוד מעניין. בוריס, אורי, איילה ובסוף גם אני – שמים לב איך אני לאט לאט נרגע מההסבר. בוריס מספר את הסיפור של המודל ואת השיטה בה מודל זה מופעל על ספורטאים, ואיך הוא נעזר במודל זה כדי להביא את הספורטאי למקסימום הביצוע ברגע הנדרש, רגע התחרות.
עכשיו, אני ממש רגוע. אורי צוחק עלי: "אני רואה שלא סתם הדוקטורט שלך עוסק בסיפור-סיפורים, תראה כמה סיפור טוב יכול להרגיע אותך…" הוא סונט בי. אורי, בעצמו ד"ר שסיים בהצטיינות את לימודי ה PhD. שלו בהונגריה.
"תסתכל על מסך הטלוויזיה הזה, תראה משהו מעניין" אומר לי בוריס.
אני מביט במסך ורואה את אריק זאבי, יושב על אותה הכורסה, מאזין לדבריו של בוריס שמסביר לו ומנתח יחד אתו מהלכי קרב, נקודות מתח וכך הוא מכניס את אריק לאווירה המתאימה.
מדהים.
אנחנו משוחחים מעט על האפשרויות לממש את המודל הזה גם לצרכים עסקיים, לשיפור הכושר המנטאלי אצל מנהיגים ומנהלים בארגונים. המודל מתאים גם לביצועים עסקיים, לא רק בתחום הספורט. "בוודאי", אומר בוריס, "כל בעל תפקיד יכול לשפר את הכושר המנטאלי שלו למקסימום כדי להגיע לביצוע האפקטיבי ביותר".
אנחנו נפרדים. ביציאה אומר לי בוריס: "שתדע לך, יש הרבה מה לעשות אתך, רק צריך בשביל זה זמן…".

"הספורטאי במרכז" – "השפיץ של הפירמידה"

בחודש מאי השנה, מכון וינגייט אירח את "פורום מנהלי הידע בארגונים בישראל" למפגש התקופתי שלנו. אורי פוגש אותנו ומספר לנו על כך שלמכון הלאומי לספורט יש ידע לאומי ייחודי אותו המכון ממנף ומתרגם לערכים עסקיים חדשים. הוא מציין כמה פתוחים ייחודיים ביניהם המודל שתואר לעיל וגם 'פרוטוקול וינגייט למאמץ', תקן ייחודי עולמי שאומץ בעולם כולו.
בסיומו של סיור מקיף בהובלתו של אורי ביחידות המכון השונות, אנחנו מתכנסים למפגש עם מנהלי המחלקות במכון. הנה אנחנו כבר ערב פתיחת האולימפיאדה ובמפגש אנחנו חשים באווירה של מתח ודריכות.

גילי לוסטיג, ראש היחידה לספורט הישגי במכון, האיש העומד בראש "פרויקט" האולימפיאדה, סוקר בפנינו את המאמץ המקצועי והארגוני העצום תוך ניצול מושכל של כל הידע והניסיון הנצבר במכון כדי להביא נבחרת ראויה של ספורטאים מצטיינים לאתונה, וכדי להחזירם שלמים, בריאים ועם כמה שיותר מדליות, רצוי בצבע הבוהק יותר. לדבריו, היחידה בראשה הוא עומד אחראית "על השפיץ" של הפירמידה של הספורט בישראל. הוא מציג בפנינו את הסמל המוביל במכון לקראת האולימפיאדה: "התקווה = זהב".
המסר חד, ברור, מרגש, מחייב: נזכה במדליית זהב – נשמע את התקווה מתנגנת, נראה את הדגל הלאומי מתנופף בראש התורן. כדי להגיע לכך אנחנו שומעים על התמקדות של המכון על כל יחידותיו תחת הערך: "הספורטאי – במרכז".

כָל עוד בָלֵבב פנימה
נפש יהודי הֹמִיה,
ולפאֲתי מזרח קדימה
עֵינו לציון צופִיה-

עוד לא אבדה תקוותנו
התקווה בת שנות אלפיים
להיות עם חופשי בארצנו
ארץ ציון וירושלים.

ההתחלה מתחילה בסוף. כמו שצריך. גילי מספר לנו על ועדה בהשתתפות אורי והשופט דב לוין ז"ל שקבלו החלטות אמיצות שתמציתן: אימוץ עיקרון פארטו ל 80/20. להשקיע הכי הרבה בהכי מעט ע"פ סיכויי ההצלחה המשוערים וענפים בהם יש לישראלים הייתכנות לזכות במדליה.
כך, בתום אולימפיאדת סידני זוהו וסומנו ספורטאים וענפים בהם יש את הסיכוי הרב להגיע למדליה אולימפית. יש לספורטאים האלה גם תואר ושם השגור בפי הצוות במכון: "סגל זהב". הוחלט שסגל הזהב מקבל תכנית אופטימאלית, הכנות מיטביות, תקציבים, משאבים, מאמנים, ציוד. מקבלים הכול ואין תירוצים, כדי שלא יהיו (אח"כ) תירוצים.
"סגל הזהב" סוכם ונחתם שנה לפני אתונה, אלו שעומדים בקריטריון ישראלי ובקריטריון בינלאומי. לוינגייט כל הנתונים להיות מנוף לספורט הישראלי בגלל קרבתו הגיאוגרפית לאתונה. השעון, המנטאליות, התרבות, המזון. הכוונה הייתה לעודד ספורטאים מכל העולם להגיע לארץ, לצורך אימונים ולהיעזר ולמנף את כל הידע הקיים בוינגייט לצורך כך. אלא שעקב המצב הביטחוני זה לא התאפשר, הזרים מסרבים להגיע לכאן.
אנחנו שומעים על המשאבים העומדים לרשות המכון, באבחנה מעניינת: זה אמנם "שפיץ" של הפירמידה, אך למעשה, אין לפירמידה הזו בסיס….ספורט הישגי-עולה כסף והוצאות, ספורט עממי-מייצר כסף והכנסות. לכן, צריך מקורות יצירתיים: יש כאן מאמץ עצום לתרגם את הידע הקיים בוינגייט לערכים עסקיים שיביאו הכנסות כדי להשקיע אותן בספורט ההישגי. לטובת כך, מגויסים כל הסגל וכל המתקנים שבמכון.
אנחנו רואים מצגת ובה כל סגל הזהב, אחד אחר אחד: לגבי כל ספורטאי – המתחרים הפוטנציאליים, הסיכויים, ההישגים, מורגש שנעשתה כאן פעולת איסוף וניתוח מידע מדהימה: סרטי וידאו, קטעי מידע, 'ריגול' גלוי, כנסים מקצועיים, לימוד מתמשך.
"עכשיו" אומר גילי, "עכשיו נעבור לחלק החשוב ביותר, הראש. בשביל הראש, יש לנו מומחה מיוחד".

בוריס (2) – "ישראלים לא פראיירים…"
מיודענו, ד"ר בוריס בלומנשטיין, איש בעל חוש הומור פנטסטי, כובש אותנו מייד בהתחלה.
"בכל העולם, " הוא אומר, " מי שעוסק בספורט יודע שהספורט נשען על 4 רגליים: על התאמה גופנית, על טכניקה, על טקטיקה והכי חשוב – על הכנה מנטאלית". והוא ממשיך: "אבל אצלנו הישראלים, אנחנו לא פראיירים, אם קוראים לפסיכולוג – אז כנראה משהו דפוק אצלי…"….

בעוד אנחנו מתפקעים מצחוק מהסטאנד-אפ של בוריס, הוא מבהיר לנו כי למרות הקלילות בדבריו, מדובר בנושא רציני. הוא מתאר את הרקע שלו, את הגעתו לארץ ומהלך קליטתו בוינגייט. התיאורים שלו בעברית מתובלת בבדיחות על ההבדלים שבין ישראל לברית המועצות, מעצמת ספורט – שובי לב. "ברוסיה" הוא אומר, "מתוך קאדר של 800 ספורטאים מכל המדינה, היו בוחרים 40 ואיתם עובדים עד לאולימפיאדה. ואם אחד היה מפספס את הרכבת בוולדיווסטוק? לא נורא, יש עוד 39 ספורטאים. אבל אצלנו? אצלנו? יש ספורטאי אחד, והוא לא פראייר!…".
בוריס מציג בפירוט את החשיבות של ההכנה המנטאלית המסייעת בריכוז, בממוקדות, בהתמודדות ועמידה בלחץ, באגרסיביות כשצריך, בתגובה מהירה, בהגברת הביטחון העצמי.
מרגישים שיש כאן משהו אחר, שונה ומיוחד.
אנחנו מסיימים את הביקור בתחושה שיש תקווה. שהתקווה = זהב.

 

אתונה 2004

יש לפעמים רגעים שאתה רואה משהו על המסך ואומר: "הנה, אותו אני מכיר", או "אני הייתי בדיוק פה". קורה לכם?

זה מה שקרה לי בשבוע שעבר כשראיתי את יום הקרבות המפרך של אריק זאבי. התרגשתי, כמו כולנו, במיוחד במעמד המדליה. אבל לא רק בגלל זה. הסתכלתי גם על מי שהיו על יד זאבי, המאמן, המעסים, החברה של אריק, הישראלים שבאו לראות את התחרות.

ותמיד, אבל תמיד, ליד אריק, ראיתי את בוריס. התקווה שווה זהב.

פורסם בקטגוריה מנהלים כמספרי סיפורים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

6 Responses to התקווה = זהב וגם ארד – על ספורט, על זהב ועל ניהול ידע

  1. מאת אורי שפר‏:

    הי יגאל

    תודה תודה על הפרגון והיוזמה. אני סבור ובכל הצנעיות שיש לנו הרבה יותר מה ללמוד מארגונים אחרים מאשר להם יש מה ללמוד אצלנו.

    בכל הקשור למובאות בשמי ככל שבדקתי הן בדרך כלל מדויקות אך יש גם הפרזות… למשל אנו לצערי לא יכולים לחקור כל תחום בספורט לאור מגבלות תקציביות בעיקר . אנו מתמקדים בפיזיולוגיה של המאמץ ורפואת ספורט , במדעי החיים ובפסיכולוגיה של הספורט במדעי ההתנהגות

    בכל מקרה יישר כוח וברכותי על כל ההשקעה והמאמץ
    נשמח להמשיך לשמור על קשר וללמוד

    בידידות
    אורי

  2. מאת אבי‏:

    מכון וינגייט – כולל מגזין "דינמי" – הוא בהחלט אתר חובה לספורטאי החובב (לא רק לזה ששואף להביא מדליה מבייג'ין).
    וינגייט עשו בחוכמה רבה כשהפסיקו לכתוב לספורטאים מקצועיים והתחילו לכתוב לעם ישראל. יש הרבה יותר קוראים שמעוניינים להתחיל לרוץ, מאשר קוראים שרוצים לרדת משעתיים-ארבעי-וחמש במרתון הבא שלהם. זוהי כל התורה על רגל אחת.

  3. מאת גלי ברק-שטיינר‏:

    כבר הרבה זמן אני עוקבת בשקט אחרי הבלוג-אתר הנפלא שלך והוא מספק לי, בנוסף לשעות רבות של הנאה, גם מקור נפלא לידע בתחום המקצועי…
    המון תודה…

    גלי

  4. מאת עמי מנור‏:

    יגאל שלום
    נכנסתי לאתר ונראה מאוד מרשים, טרם הספקתי לעיין לעומק אך אני מתרשם שאתה משקיע
    עדיין אין לי תשובה למה ששאלת ביום שישי בערב ואני חושב על כך
    בכל מקרה מקוונ שנהנית, לנו היה כף
    עמי

  5. מאת יזהר‏:

    יגאל,

    בהחלט סקירה מרתקת. ניכר שניהול הידע חוצה עולמות תוכן ותרומתו גבוהה ביותר.

    מרשים לדעת שגם בארגונים שכאלו, נושא הידע, שימורו, הפצתו ושיתופו הם מנוע להצלחה.

    תודה,
    יזהר

  6. מאת יגאל‏:

    תודה לכולם על התגובות.
    נקווה שבייג'ין תהיה עבורנו 'הכל זהב'.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *