פיסות בסוכות – פקיעין

'אור התורה'

בית הכנסת של העדה הטוניסאית 'אור התורה' נמצא בלב העיר עכו, לא רחוק מהעיר העתיקה. כאן עצרנו בתחנתנו הראשונה צפונה בחול המועד סוכות. הבטנו בגבאי החביב בעת שתיאר בפנינו את תולדותיו המופלאים שלך בית הכנסת. זהו מבנה
ובו מאות יצירות מוזאיקה ומשכיות (ויטראז'ים) בהם משובצים תולדות היהדות לאורך הדורות, מתקופת התנ"ך ועד לשואה, לתקומה ולציונות של ימינו. אין ספק כי המקום הוא מקור ללימוד של ההיסטוריה היהודית כולה. מפעל ענק זה של תיעוד בעץ, במתכת ובאבן, אינו נשלם, הולך ומתפתח כל הזמן, ואף מתעד היסטוריה ישראלית עכשווית. קולו של הגבאי, בניב טוניסאי בולט, היקשה לעתים על השומעים, אך שפתו הצחה והמוטעמת, מבטו הנעים וידענותו המופלגת ריתקו אותנו. הוא מספר לנו בהתרגשות כי לפני זמן לא רב, הגיע לכאן זכר-עבר מרגש: ספר תורה שהתגלגל בדרך לא דרך דווקא מעיראק!

מעת לעת, העפנו מבט סביבנו, על הקירות וגם על התקרה. היה מאוד מיוחד לגלות את היעד שלנו לסוף השבוע הזה על התקרה בבית הכנסת בעכו: שם, במרכז התקרה, קצת מעל הבמה שבה קורא בעל התפילה מן התורה, משמאל, הבחנתי בקטע משובץ בו רשום: "עיר פקיעין". מתחת לכתוב רואים את מערתו של הרשב"י, רבי שמעון בר יוחאי, מחבר ספר 'הזהר', ועוד.

"..אחרי סבתא ג'מילה..– ימינה, עד למעיין"
בדרך כלל, העובר בפקיעין בקטע שבין מעלות לכרמיאל, חולף ברחוב הראשי, וכמעט תמיד עוצר במרכז הכביש, ליד המתחם של 'סבתא ג'מילה', יזמת נמרצת ואשת עסקים עם חזון וגם עם – סבון. מעצמת סבון ורפואה טבעית. (עוד על "איך עושים סבון?" תוכלו לקרוא אצל דני שאנן, כאן). גם אנחנו עברנו כאן, אך בצהרי יום השישי העמוס, זכרנו את ההנחיה שקבלנו: "..אחרי 'סבתא ג'מילה' – ימינה עד למעיין..". המשכנו בכביש המתפתל בין בתי הכפר בסמטאות המפותלות כשכלי הרכב כמעט נוגעים בקירות הבתים ובדוכנים השופעים אל

הכביש. עברה דקה והנה אנחנו ליד המעיין. איש אינו יכול לאמר בוודאות את מקורו של המעיין, אך העובדה היא כי במשך מאות בשנים הוא 'כבש' לאט לאט את מרכז הכפר. מסביבו מסעדות ועסקים פורחים, לידו – עץ החרוב הענק, ובמימיו הקפואים משכשכים רגליים צעירים וזקנים, מבקרים ובני הכפר המבוגרים.

מעט אחרי המעיין, כיכר ולידה נשקף ממול מלון "ככר המעיין" של האחים סווייד. כָארֵם, דרוזי חייכן וחביב ועמו אֵלה, פוגשים בנו במעלה המדרגות אליהן אנו עולים מן הכיכר. חיש מהר משָכנים אותנו בחדרים המרווחים והנעימים וכבר אנחנו עטים על החלונות והמרפסות לצפות אל הכפר הפרוש על שיפולי ההר במזרח, על ההר ובו פקיעין החדשה – במערב ואל הכיכר עצמה. המראה עוצר נשימה. ובעיקר – שלווה.
בכניסה לחדר המשרד של כארם, תלויה תמונה התופסת את עיני ואני מזהה בה דמויות מוכרות: המלך חוסיין, מנהיג העדה, השייך אמין טאריף וגם ח"כ סלאח טאריף. "זה לא אצלנו" מחייך כארם, "אנחנו ביקרנו אצלו בירדן. התמונה – למזכרת".
זו לא הייתה הפעם הראשונה בה נפגוש את המלך חוסיין במהלך היום.

"…תאכלו ואחר כך אספר לכם על עץ החרוב…"
הנוף מענג, אבל אינו משכיח את רעבוננו. פקקי התנועה שחסמו את דרכנו בצהרי יום שישי אל השוק בעכו, ואשר החישו את הגעתנו לפקיעין – לא השביעו אותנו, להיפך…. וכך, התזוזה מן התוכנית המקורית שלנו לאכול בעכו, מביאה אותנו להגיע אל המסעדה שליד המעיין. שם אנחנו פוגשים את סאלח, איש מוצק, שערו מאפיר מעט ומבט עיניו חייכן וצעיר. הוא איש יחידת המיעוטים בצה"ל ובעברו הלא-רחוק גם הקב"ט הראשי של מפעלי 'שטראוס', פנסיונר שמבסוט מהחיים העסוק מבוקר עד לילה בהסעת בניו, בנותיו ונכדיו, אל ומאת. "שבו חבר'ה. על החומוס הכי טוב בארץ שמעתם? הנה, זה כאן אצלנו." וכבר מגיעה נָזְהה, אשתו, המנהלת את המסעדה המשפחתית ומציגה לנו בגאווה פרסומים מן העיתון ובהם חוות הדעת על העונג הקולינארי המזומן לנו מייד. החיוך שובה הלב שלה מאיר לנו פנים: "כבר נביא לכם, לבאנה נהדר, חומוס שלנו, פלאפל ופיתות דרוזיות, קנקני לימונדה (עם טעם ייחודי ובפנים – גם מנדרינה!), ואחר כך – אני אספר לכם על עץ החרוב שאתם יושבים מתחתיו".
לא עוברות מספר דקות וכבר אנחנו 'טורפים' במלוא הקצב. בינתיים, מתפתחת שיחה בינינו. סאלח מספר על עצמו, על הכפר, על התעסוקה, על הצעירים השבים מן הצבא כמו הבן שלו המסייע במסעדה. אנחנו שואלים על הבתים מסביב, על המעיין ומקורותיו, ועל המורשת הדרוזית.

שטר ישן ושטר חדש: מאה שקלים חדשים, ישנים וחדשים!

לפני פרידה, וכבר מגיע החשבון. "הכול בסדר?", נזהה שואלת, "שבעתם?". "כמעט", אני אומר" חסר לנו משהו". נזהה מסתכלת עלי בדאגה, האם משהו פגם את הכנסת האורחים הדרוזית המופתית? "הסיפור", אני אומר לה, הסיפור על עץ החרוב!".
"נכון" עיניה אורות. "עץ החרוב, אני אספר לכם". וכך, כולנו קשובים לסיפור שלה על רבי שמעון בר יוחאי, שישב במערה שמעל המעיין, אכל חרובים, טבל במימיו, חסה בצל עץ החרוב, כתב את ספר 'הזהר'. "תגידו", היא שואלת אותנו ועיניה מחייכות חיוך של בן-כפר שנקלעו למולו עירוניים תמימים, "איפה ראיתם את עץ החרוב הזה במקום אחר?". אנחנו שוברים את הראש, עד שידידי נ' מציל את המצב. נ', אספן חובב, שתחביבו ירושות, עתיקות חיסולי ושאר עניני עיזבונות, שולף מארנקו שטר מוכר, 'מאה שקלים חדשים' מסדרה קודמת לזו הנוכחית. על השטר בצד האחד מוטבע דיוקנו של יצחק בן צבי, הנשיא השלישי של מדינת ישראל, שלו סיפור אהבה מתמשך עם פקיעין ותושביה, לימים ייזכר כאן כמי שפעל לשקם את בית הכנסת העתיק שבמקום. דמותו בולטת על ריקעם של צדיקים

ורבנים מפורסמים. הצד השני של השטר – הוא המענה לשאלתה של נזהה: על צד זה רואים בבירור את צדודיתו של עץ החרוב הענק, הסוכך בצלו על המעיין. מימינו, על השטר, רואים את חזית הבית בו התגורר המורה הנוצרי המיתולוגי של פקיעין, מועלם חנא. זה המורה שכשהיה פוסע בסמטאות הכפר היו התלמידים היראים מפני המורה הנערץ, נחבאים אל הפינות. חזית הבית נשתמרה ביופייה גם במציאות ואפשר בנקל לזהות את דמותה על השטר. בתי הכפר על מדרון ההר מעטרים את השטר משמאל לעץ החרוב. סלאח חד עיין ומהיר תגובה כיאה למקים דורות של גששים ביחידה, מזנק לעבר נ' ובפיו הצעה: "תן לי את השטר הזה, ואֱשָלֵם לך!". נ' ידידי, שגם הוא עשה כבר לפחות עסקת חליפין אחת מוצלחת בחייו, יודע להעריך את הפנייה, אך מסרב בנימוס. חיש מהר צולל השטר יקר הערך אל מעבה ארנקו.

 

"אבל זה לא הכול!", מחדשת לנו נזהה, "יש למישהו גם את השטר החדש של מאה שקלים חדשים?". כאן אנחנו מופתעים באמת.

פקיעין על כל שטרי הכסף? והנה, א', בנו של ד' חברנו, מביט אל הכתב הזערורי בפינה הימנית התחתונה של השטר, מעל למספר 100, וקורא ברהיטות את הכתוב על השטר בן מאה שקלים חדשים: "…הישוב היהודי בכפר פקיעין…". מדהים. רק מאוחר יותר אני שם לב שהכיתוב הזה המוטבע על השטר, מופיע שם על רקע קיר הכניסה , החלון ודלת הכניסה לבית הכנסת היהודי העתיק של פקיעין. (ראו בהמשך).

"…רק הלכתי לאכול משהו…לא סגרתי…"

כל המבקר בפקיעין יודע על משפחת זינאתי, המשפחה שעליה נאמר כי מימי בית שני לא נטשה מעודה את פקיעין ושמרה כל העת על בית הכנסת במקום. גם אנחנו, רואים כי השמש עוד מעט שוקעת והשבת נכנסת, ממהרים לשים פעמינו אל הסמטה של בית זינאתי ובית הכנסת.
אנחנו עומדים את מול בית הכנסת, נכנסים אל החצר הפנימית, עימנו עוד מספר עשרות של מבקרים אקראיים במקום. כולנו מאוכזבים. אמנם חצר בית הכנסת פתוחה, הגפנים המשתרגות מצילות עלינו מהשמש הנוטה, וגם סוכה נטויה בחצר, אבל – בית הכנסת עצמו – סגור. בצר לנו, אנחנו מביטים על דלת הכניסה המעוטרת חריטות עץ, מגיני דוד. על החלונות, ומבעדם – אל חלל בית הכנסת. תחושת החמצה ממלאת אותנו. אילו אך לא התעכבנו בדרך…
אנחנו מנסים לתפוס זווית אחרת על בית הכנסת, ומטפסים בגרם המדרגות אל גג בית הכנסת. הגג, מסויד לבן, שטוח, ובקצהו, לצד דרום – מנורת שבעת הקנים עשויה אבן, גדולה, מטילה צל אל הסמטה. אנחנו מביטים סביב, אל ההר ואל העמק, ולפתע מבחינים בדמות מוכרת, מתחת לאפינו, ממש ממול.

מרחק כמה מטרים בקו ראייה ממקום עומדנו על הגג, מרגלית זינאתי,

 אחרונת השבט, שומרתו הקנאית של בית הכנסת, האישה הערירית שבידה המפתח, סועדת לה בנחת עם שכנתה. מרגלית, אישה קטנת קומה, מטפחת לבנה לראשה מרוכזת בשיחתה עם השכנה. עימנו נמצא במקרה ד', מדריך טיולים ומלווה קבוצות הבקיא בסיפורי פקיעין ומשפחת זינאתי. הוא עולה במדרגות אל מרפסת ביתה של מרגלית. היא מזהה אותו בשמחה, מזמינה אותו לטעום ממטעמיה לקראת השבת. לקינוח היא מכבדת אותו בכוס משקה צונן, קוקה-קולה… "לא יאומן", אומר לה ד', "לפני עשרים שנה לא הייתי מצליח לשכנע אותך לשתות את זה…". "תשמע", היא עונה לו, "זה עוזר לי להוריד את האוכל…". ד' פורץ בצחוק אדיר ומנצל את הדיאלוג כדי לבקש את מרגלית לסור שנית אל בית הכנסת ולספר לנו את סיפורה. הוא מסמן לנו שנמתין, הנה היא באה, המלכה, לפני שבת המלכה.

"פיסות של פקיעין"

מי שלא ראה את הים נחצה לחרבה במרכזו כדי שבני ישראל יעברו בתוכו, יכול היה לדמות לעצמו את המראה עם רדתה של מרגלית ופסיעותיה אל בית הכנסת. עשרות האנשים שהצטופפו בפתח בית הכנסת, זעו ימינה ושמאלה כדי לאפשר לה להגיע פנימה, אל הדלת. מיהרנו אחריה והצטופפנו על ספסלי בית הכנסת, כדי לשמוע את סיפורה. באמצע הדרך, ברחבה שלפני הכניסה לבית הכנסת, עצרה לפתע, וכיודעת מה הדמות שנצטיירה עליה, הרימה אלינו את עיניה, חייכה במשובה ואמרה: "…לא סגרתי…רק הלכתי לאכול משהו…". לפני שהחלה לדבר, חלקה לגברים כיפות לכיסוי הראש. בשפתה הצלולה, בעברית מעודכנת ובחיתוך מהיר,ספרה לנו בקצרה על תולדות משפחתה, מהתקופה העותומאנית, בעת מלחמת העולם השנייה, תחת שלטון הבריטים, ועד לימינו אלו. ספרה לנו על אמה מזל, על הקורות את אביה ואת סבה ועוד. בתוך בית הכנסת אנחנו מביטים סביב על השלטים המשמשים אותה בהפגנה הפעם: הנחת קרוואן על קברות הצדיקים בבית העלמין בפקיעין. בת שבעים ושתיים היא ומשדרת עוצמה בלתי רגילה ונחישות.

כנראה שמצאנו חן בעיניה בשאלותינו ובעניין שגילינו בה ובפועלה עד שהובילה אותנו לבית זינאתי, הבית בו היא מתגוררת, אשר בקומת הכניסה שבו נערכים בימי סוכות מופעי "פיסות של פקיעין", מופע בה היא משתפת פעולה עם היוצר אריאל רוזנבאום ובו היא מספרת את סיפורה. יש קסם מיוחד לראות את אולם המופע, עם השחקנית הראשית, דווקא שלא בעת המופע עצמו: מרגלית טרחה והסבירה לנו על כל פריט אותנטי הנמצא במקום, על האח שנתפוררה ועל האח החדשה שבנתה, על חדירת המים מהקומות העליונות ועל הניקוז שהסדירה, על דלת העץ המקורית של ביתה שירדה מצירה והיא שומרת אותה ברשותה. על נעלי אביה שהסנדלר בכפר ידע להכירן לפי ריח זיעת רגלו שלו כמו של כל תושב בכפר.
בפינת אולם המופע, מכתב מתחילת שנות הארבעים בעברית רהוטה, על נייר מצהיב במסגרת. אביה פונה בכתב אל השלטונות הבריטיים שכבשו את הכפר ומבקש לחוס על שכניו המוסלמים שלא עשו כל רע אלא הגנו עליו בשעתו והוא מבקש להחזיר להם טובה.
אנחנו לא נפרדים ממרגלית עד שהיא לא מראה לי את הפסקה בספר בן חמישים השנה "אנשי פקיעין", מאת המחברת רבקה אלפר, ומצביעה בפני בעיניים בורקות על הפסקה המתארת את בני משפחתה.

"..ראית עוד מקום בעולם בו חיים בני ארבע דתות – בשלום?…"

בדרך חזרה אל המעיין, אנחנו נעצרים בפינת הכיכר. דרוזי מבוגר, שפמו לתפארת, עטוי בגלימה הכחולה המסורתית המכסה אותו מצוואר ועד כף רגל, לראשו כובע לבן צח, מחייך אלינו. אנחנו נעצרים לשיחה קצרה עמו.

עדכון – 10.10.2004

הבוקר התפרסם במוסף המחשוב של 'ידיעות אחרונות' כי קיים אתר המתאר את המורשת של העדה הדרוזית בישראל. זה הקישור לאתר.

בחפץ לב הוא מתאר בפנינו את הכפר, הדרים בו, ומוסיף אנקדוטות מחיי הכפר. אנחנו שואלים אותו על המסורת והמורשת הדרוזית והוא מפרט בגאווה רבה את תולדות משפחתו, מספר על בניו, קצינים בצה"ל ועל אחד מהם, רב-סרן, שהחליט לשוב לכפר ולפתוח חנות, ממש כאן בפינה.
"אבל", הוא אומר לנו, "מלחמות זה לא בשבילנו. הנה תראה את פקיעין – ראית עוד מקום אחד בעולם בו גרים בני ארבע דתות בשלום?".

"..אני מצטער…אבל את זה אני לא יכול לספר לך…"
השיחה נמשכת. בן-שיחנו מסביר לנו על הדרוזים הדתיים והדרוזים החילוניים, מערכת היחסים ביניהם, על חתונות ושמחות. אנחנו מביטים היטב באיש, עניו פקחיות, שפמו עשוי למשעי כמיטב המסורת הדרוזית. פניו צרובים שמש וחרושי קמטים, בוודאי גם מדאגה לבניו המשרתים בצה"ל. ממולנו, מתנופף לו הדגל הדרוזי, חמישה צבעים, אחד במאונך וארבעה במאוזן. הצבעים האלה נראים בכל מקום, בשטיחים, במפות השולחן, בצבעי העיטורים בבתים, בכל מקום.

אני מבקש אותו שיסביר לי, מה המשמעות של הצבעים האלה. (תודה לפֶני על הקישור).
"מצטער", הוא אומר לי בחיוך המכסה יותר על הנגלה, "תסלח לי, אבל את זה אני לא יכול לספר לך. זה קשור לדת שלנו, ואתה יודע, אצלנו הדת עוברת מדור לדור, ולא דולפת החוצה".
למחרת יספר לי כארם על המנהגים שבין הדרוזים הדתיים לחילוניים, על חזרה בתשובה, על עירוב שבין משפחות דתיות וחילוניות ועוד. מרתק.
"הייתי מזמין אתכם אלינו הביתה" הוא אומר, "לשתות קפה, רק שאני גר רחוק, ממש בכניסה לכפר". אנחנו מברכים אותו בבריאות טובה ונפרדים..
[X=nextPage=X]

"המלך חוסיין… בפקיעין!"

השמש כבר משיקה אל פסגת ההר במערב, ואנחנו מחליטים שלא נוכל להשלים את חוויות היום מבלי שטבלנו רגלינו במימיו של המעיין. ניגשנו אל שפת המעיין. עוד מרחוק ראינו איש מן הכפר, ממושקף, לשפתו העליונה שפם לתפארת, אך הוא לבוש בבגדים רגילים, משכשך רגליו בהנאה. אנחנו מתקרבים, טובלים בהיסוס במים הקפואים רגל אחר רגל, ומפתחת לה שיחה. אנחנו שואלים למקור המים, לזרימה, לשפעה. הוא מסביר לנו באריכות כי מקור המים בלתי ידוע, והזרימה עתה נמוכה. בחורף, הוא אומר המים מגיעים "עד כאן", הוא מסמן לנו אל הקו התחתון של האבן העליונה. אכן, מעניין לראות זאת אז. "והמים אז, קרים?", "זה כלום", הוא אומר" אין מים כאלה בכל העולם".
אנחנו רואים שהאיש מביט כל העת אל הסמטאות המחברות אל המעיין, כאילו הוא מצפה למשהו. ,אתה מחכה למישהו?", והוא עונה, "כן, כל יום חברים שלי ואני נפגשים כאן על יד המעיין". זה 'מדליק' אצלי אסוציאציה מוכרת. "מה אתם עושים כאן, על מה מדברים?", הוא מסתכל בי משועשע, ואמור: "אתה יודע, על כל מה שקורה כאן בכפר, מי נולד, מי מת, מי התחתן, מי קנה, מי מכר, שואלים שאלות, פותרים בעיות, כמו בכל מקום בעולם, אחרי הכול אנחנו מכפר אחד, לא?" . אני מחייך לעצמי, קהילת קרקוב בפקיעין…
האיש רואה שהנושא מעניין אותי ואומר: "בוא אספר לך משהו. פעם ישבנו כאן כל החברים על יד המעיין הגיע מישהו שלא הכרנו ושאל: איך רואים לך? איך קוראים לך?, וכך עבר אחד אחרי השני. כשהגיע אלי שאל אותי ואתה?". "ומה ענית לו" אני שואל?" והוא: "אני? אני המלך חוסייו!". ותוך כדי שהוא מתגלגל מצחוק הוא מספר לי כי שמו הוא באמת – חוסיין. הנה, פעם שנייה בתוך שעתיים ושוב נתקלים כאן במלך….

"חמישה דוקטורטים והוא פרופסור!.."

"ילדים שלי?" אומר לנו חוסיין, "יש לי בנים ובנות. הבן הגדול שלי נמצא באמריקה. באוניברסיטה UCLA בקליפורניה." "מה הוא עושה שם? "הבן שלי – יש לו חמישה דוקטורטים והוא פרופסור!" אומר לנו האב הגאה. מסתבר שהבן מלמד את המורשת הדרוזית באוניברסיטה זו. לא, הוא לא נשוי למגינת לבו של האב, שהיה רוצה שיתחתן עם איזו "דרוזיה" כלשונו.
ואז, באופן מפתיע מאוד, הוא שואל אותי שאלה מדהימה: "אתה רוצה שאספר לך סיפור על דוקטורט באמריקה?". "בודאי" אני אומר, "ספר".
"בשנת 95', ביקרתי את הבן שלי באמריקה. כשהגעתי, הבן הכין לי קפה ואמר: אבא, אני צריך לצאת לשעתיים, בינתיים תשתה את הקפה שלך ואני אחזור. בחדר ממול אני רואה אישה מבוגרת מאוד, אולי בת תשעים, מסתובבת בחדר שלה הלוך וחזור. שאלתי את הבן שלי, מי זאת? והבן סיפר לי שזו אישה שבגיל 89 החליטה שהיא רוצה לעשות דוקטורט.(!). האוניברסיטה התנגדה, והאישה לא ויתרה. היא תבעה את האוניברסיטה בבית משפט, וזכתה! המדינה חייבה את האוניברסיטה לקבל אותה ללימודי הדוקטורט. עוד אני מתפעל מהסיפור של הבן שלי, ואני שואל אותו: תגיד, לאן אתה הולך עכשיו? והבן עונה – עכשיו אני הולך לטקס הסיום של הגברת הזאת, היום היא מקבלת את הדוקטורט שלה!"…
חייבים להודות שזו כבר הייתה מקריות יוצאת דופן: דרוזי זקן, אביו של פרופסור ב UCLA ולו חמישה דוקטורטים, יושב על שפת המעיין בפקיעין, ומספר סיפור, על דוקטורט, לישראלי העושה דוקטורט באוניברסיטה בריטית, כשנושא המחקר שלו הוא 'סיפור סיפורים'….. מי אמר שאין מקריות בחיים?….

"שלושים שנה – ולא השתנית!…"
מיד כשהגענו לפקיעין, ראיתי שחברי נ' עסוק כל הזמן לאַתֵר את חברנו המשותף מבית הספר התיכון, ע'. זכרתי אותו במדויק: גבוה, חייכן ונעים סבר כבר בהיותו נער. גדל איתנו בפנימייה כאחד מרבים. לעת ערב, לאחר מספר התקשרויות בין אנשי הכפר ש נ' הפעיל אותם כדי למצוא את חברו, לאחר ארוחת הערב, כשרוח צוננת מנשבת במרפסת של כארם, לפתע, ממלאת קומתו הגבוהה את הפתח. ע', כפי שזכרתי אותו, היה כל היום אצל קרוביו ברמת הגולן. לעת ערב שב לכפרו, ובדרך מסרו לו כי נ', חברו לכתה מחפש אותו. אנחנו מגלגלים אתו שיחה על המוצאות אותו מאז. מסתבר כי אנחנו עובדים באותו ארגון כבר עשרים וחמש שנים, הוא בצפון, אנחנו במרכז, נשוי, אחד מילדיו מדריך בגדנ"ע בשירותו, מעביר את המורשת לדור הצעיר במתנ"ס המקומי.
נ' מלווה את ע' לפרידה וכשהוא שב אלינו, ידיו עמוסות לעייפה בתפוחים עסיסיים וענבי-ענק מן הגולן. אני נזכר בביקורי משפחתו של ע' בפנימייה בירושלים. כל ביקור כזה היה זוכה מייד לאהדת כל הפנימיונים שהחליפו בהנאה מרובה את הביסקוויטים והופלים בפירות טריים מהמטע של ע'.

"דיוואן המוכתר"

בוקר שבת. עדיין מוקדם בבוקר, אך הכפר כבר התעורר לחיים, הקולות, הצבעים והריחות. וחושב לי: מה עוד מצפה לנו היום?
על ארוחת הבוקר דשנה ומשביעה מעשה ידיה של אלה אנחנו מתכננים איך נבלה את המשך היום. כארם מציע לנו לבקר בבית המוכתר, ממש כאן למטה.

 אנחנו חוצים את הסמטה הקטנה ונבלעים ב 'מקום אחר': אולמות תת-קרקעיים המובילים מאחד לשני אל מעבה ההר, כל אחד מהם עמוס למכביר בחפצים וסימנים של המורשת הדרוזית, שמן, זיתים וסבון ("אנחנו עושים סבון יותר טוב משל ג'מילה!"), מלבושים דרוזיים, מפות רקומות, שטיחים. במרכזו של כל אולם אירוח, טס נחושת ענק ועליו כוסות תה צמחים מהביל וטעים, וצלוחיות קטנות עמוסות בקלאווה מתוקה. מראה מארץ אחרת.

כמאל, הבעלים של המקום, מרכז אותנו באולם רחב הידיים ומסביר על המקום, על המנהגים, על ההיסטוריה של הדיוואן, על המוצרים שהם מייצרים במקום, על החוויה הייחודית.
אני קם וממשיך לפסוע פנימה אל האולמות הפנימיים, ואז אני נוכח שלמרות 'ספירת המלאי' של המוצאות אותי במקום, עדיין לא ראיתי הכול בפקיעין…

ג'ון קנדי בפקיעין
באולם הפנימי של הדיוואן, על הקיר השמאלי, מתחת למחצלת קלועה, אני רואה שטיח רקום יפהפה, במרכזו דמותו של הנשיא האמריקני הנערץ ג'ון קנדי, משני צידיו – פסל החירות, מימין ודגל הפסים והכוכבים, משמאל.

אני מספר לכמאל שכבר חשבתי שראיתי הכול כאן ופתאום – הנשיא האמריקני?
יום אחד, מספר לי כמאל, בימי שלטונו של קנדי בארצות הברית, השגריר האמריקאי בישראל הגיע לביקור אצל המוכתר של הכפר. לאות תודה והוקרה על הביקור הוא העניק את השטיח הרקום הזה שמאז ועד עתה שוכן לו אחר כבוד על קיר הדיוואן…

אז מה היה לנו כאן?
סוף השבוע מתקרב אל סופו לקראת השבוע החדש. אני יושב לי במרפסת העליונה אצל כארם, מביט אל ההרים המוארים בשמש הערביים וחושב לעצמי: לפני שבוע בדיוק, הייתי ב Cambridge ומאז? מה כבר ראיתי כאן מאז אתמול:
נשיא ישראלי אחד (בן-צבי, שלוש פעמים: על שטר ישן, על שטר חדש, ועל קיר בית הכנסת), נשיא אמריקני אחד, מלך ירדני אחד (חוסיין, פעמיים: האמיתי – בתמונה ו 'המתחזה' במעיין), סבתא אחת (ג'מילה), יהודיה עיקשת אחת (מרגלית), פרופסור דרוזי אחד עם חמישה דוקטורטים שאביו מרכז את הפרלמנט של המעיין בכפר ומשתעשע בלהידמות למלך, קב"ט פנסיונר שהיה גשש והיום הוא נהג של הנכדים, חבר מהתיכון שלא ראיתי שלושים שנה שמעטיר עלינו מפירות מטעי הגולן אז ועתה.

איפה יש עוד מקום בו חיים בני ארבעה דתות בשלום, יחד עם כל אלה?

חג שמח!

 

אפריל 2006
חלפו כשנה ומחצה מאז פורסמה הרשימה במקור, וקבלתי דוא"ל מאמנון גופר, איש הגליל, שהגיע באקראי לרשימתי בימים האחרונים והואיל בטובו להאיר מספר הארות חשובות הנוגעות לדיוק העובדתי וההיסטורי במספר מקרים ברשימה. בעקבות הארותיו עדכנתי כמה פרטים ברשימה. בכל הקשור בסיפורים ששמעתי מבני המקום, הושארו הדברים כפי שסופרו לי. הנה עיקרן של הארותיו, כפי שקיבלתי אותן ממנו ואני מודה על כך מקרב לב:

הגבאי בבבית הכנסת "אור התורה" בעכו (ציון בעדאש) איננו עיראקי ואינו מדבר בניב עיראקי  – הוא טוניסאי וניבו טוניסאי ובית הכנסת שייך לעדה הטוניסאית. 

ספר הזוהר – רבי שמעון בר יוחאי לא חיבר את הזוהר אלא הוא חובר ע"י משה דה ליאון 1100 שנה אחרי רבי שמעון (רבי שמעון לא חיבר ולא השאיר דבר כתוב). מקובל בעולם האקדמי שהספר ניכתב ע"י דה-ליאון ואכן יש סימוכין כתובים לכך, להבדיל מכך שאין סימוכין לכתיבתו של רשב"י. ההוכחות של מרכז הקבלה נשענות על "תיאוריית המעלה הרוחנית" כלומר, לא יכול אדם "פשוט" כמו דה ליאון במקרה זה, לכתוב חכמה זו.

העץ המופיע בשטר הישן הוא עץ חרוב ולא עץ התות – ועניינו החרוב שמעל מערת הרשב"י. מקורו של עץ התות בפקיעין קשור לרעידת האדמה הגדולה בצפת. עץ התות מופיע בשטר החדש וכמוהו גם הבית של חסיין טורקי ועץ תאנה בן 200 שנה בצידה האחר של הכיכר.

פורסם בקטגוריה מסעות טיול בארץ. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

8 Responses to פיסות בסוכות – פקיעין

  1. מאת אבי‏:

    פקיעין נמצאת בין מעלות לכרמיאל רק אם מתעקשים לנסוע דרך הכפר רמה.
    מי שעשה את הדרך בעשרים השנים האחרונות, צריך לזכור לקחת ימינה בצומת כפר ורדים.

    חו מז, יגאל, אחלה כתבה.

  2. מאת פני‏:

    בקישור ניתן לקרוא על הדגל הדרוזי ומשמעויות צבעיו
    http://www.freeessays.cc/db/40/rcj193.shtml

  3. מאת Eldad‏:

    הטיול הרבה יותר יפה ומוצלח לאחר שקוראים כתבה כזאת
    מחכים לטיול הבא

  4. מאת נ'‏:

    רק אתה יכול לסכם ביסודיות ובמקצועיות
    סוף שבוע מהנה כזה
    עושה חשק לעוד….
    אתה תותח !!!
    בדאלק…

  5. מאת אבנר‏:

    הכתבה נפלאה, הסיפורים מעניינים והטיול היה מדהים.
    אכן נותן חשק לעוד…..
    אגב… איך היה האוכל?…אמרו שהיה נפלא…
    יגאל, תמשיך לעשות את מה שאתה יודע הכי טוב לעשות…

    להתראות בטיול הבא

  6. מאת אילן‏:

    הישוב היהודי בפקיעין מבוסס על שלש משפחות כהנים.תומא ,עוודה וזינאתי.משפחת תומא היתה הדומיננתית והנהיגה את הקהילה. סבי חכם יוסף תומא הכהן היה ראש הקהילה האחרון,לפניו היה אביו אברהם דוד תומא הכהן.חצר בית הכנסת שייך למשפחת תומא.אבל המדריכים לא מזכירים זאת .זה .גובל בגנבת הדעת של הציבור וצריך לתקן זאת אני עורך סייורים בכפר בהיתנדבות לפרטים צרו קשר -050-5344642-

  7. מאת עדנה סבאג קריבוי‏:

    היתה לנו זכות גדולה להתכבד בתפילה בבית הכנסת העתיק בכיפור השנה 2006 הגענו לפקיעין אהבתנו כגיפאים. הבטחנו לעצמנו שנצטרף למתפללים,להפתעתנו הסתבר שהינו היחידים ,מרגלית זינאתי המדהימה פתחה לנו המקום וקיבלה אותנו באהבה אימהית עצומה אני מבקשת מקרב הקוראים להקפיד לפקוד את המקום הקדוש הזה ,המסמל את מורשתנו כעם בארץ ישראל.אנו נוהגים לישון אצל כארם ולאכול אצל סלח ונזה במעין,וכן אצל עודה בעלת המקום על שם רעיה שמפליאה בהכנת פיתןת. היא נמצאת בכניסה מול סבתא גמילה.

  8. מאת אילן‏:

    את עץ התות נטע הסבא רבאה שלי מצד סבתי ושמו ברוך נקיבלי . חצר בית הכנסת שייך למשפחתי – תומא הכהן . עץ התות ברחבת המעיין נינטע עי נוצרי אנני זוכר את שמו , שני העצים המדוברים ננטעו באותו היום , זה סופר לי מפי דודתי ואימי ילידות הכפר . על שטר מאה השקלים העץ המצולם הוה עץ החרוב של הרשב'י .

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *