הקיבוץ לאן?

התהפכו היוצרות עלינו.

פעם אנשים היו נפגשים. נפגשים באמת. חברים, משפחה. פעם אצלנו, פעם אצלכם, פעם שם, פעם פה. היו קובעים להיפגש, לדבר. להחליף חוויות. להתעדכן. "מזמן לא התראינו..". .."איך אתם? איך הילדים?…", מדברים ונפרדים. עד לפעם הבאה.
בין לבין, עד לפעם הבאה, היו כותבים מכתבים. אמיתיים, על נייר. יושבים איזה ערב שקט בבית, ומספרים. מה עבר, מה עובר. הבריאות, העבודה, הפרנסה. ושולחים בדואר. דואר רגיל. כזה שמדביקים בול על המעטפה, כותבים ביד מקווה את כתובת הנמען, הולכים לתיבה ומפקידים בקרבה את המכתב. המון תקוות, דמעות, רצונות, כמיהות, געגועים. הכול בתיבה. ואז היינו מחכים. שבוע, שבועיים, יותר. וכל יום מחכים לדוור: "… יש משהו בשבילנו? לא?.. אין דבר, אולי מחר…".
ואז, אחרי זמן, יש. מגיע המכתב המיוחל. פותחים, קוראים במהירות, בולעים את השורות ומבשרים: בעוד חודש הם מגיעים לביקור! איזה יופי, נעשה כך, נלך לשם, נָראֶה להם את….". איזה פרץ של תזזית של תכנון וציפייה היה תופס אותנו.
כך גם הילדים שלנו, כך בדיוק. חינכנו אותם להיות פתוחים, לעצמם, לחבריהם, לעולם. מראים להם שטוב לתָקשֵר. קודם כל עם עצמם. לכתוב לעצמם: יומן, סיפור. אחר כך עם חברים, עם משפחה. לכתוב מכתבים, לקרוא. לחפש חברים לעט, בעיתון, במפגשים של תנועת הנוער. להיפגש, פעם פה , פעם שם. וכשנפרדים, לומר: אני אכתוב לך, תכתבי לי, אני כבר מחכה לקבל מכתב ממך. ונפרדים.

פעם אנשים היו נפגשים, אחר כך נפרדים, ומדי פעם כותבים זה לזה. מעת לעת, היו כותבים כי יהיה נחמד להיפגש. אחר כך היו מתכננים את המפגש, מקווים לו, ואז היו נפגשים וחוזר חלילה.
אם המפגשים היו תכופים וטובים, היו נוצרות חברויות. חברויות קרובות.
איך אומרים: אתה רואה אותו? הוא חבר-נֶפֶש שלי. אנחנו כל הזמן יחד, גם כשאנחנו לבד.

ועכשיו, הרשת.
אנשים נפגשים. נפגשים בדרך כלל, ברשת. אין בעיות כמו פעם: איפה להיפגש, מתי. זה שייך לעבר. רוצים? נפגשים. מייד. כאן ועכשיו. אין מגבלה של זמן, של מרחק, של גיאוגרפיה. אין גם צורך להשקיע בלהיפגש. אין צורך בלהעמיק מדי לפני מפגש או במפגש עצמו. זה לא נחוץ. המכַנים המשותפים, משותפים כיום הרבה יותר מאשר פעם. הרשת מרַשֶתֶת. לא בכדי נקראה האינטרנט על ידי האקדמיה ללשון העברית – מִרְשֶתֶת. הרשת מגמאת ומגמדת מרחקים, מקרבת רחוקים והדבר המעניין ביותר: מקבצת ומחברת זרים מוחלטים: בצ'אט, בפורומים, בדואר אלקטרוני.
כך גם הילדים שלנו. כך בדיוק. אנחנו מחנכים אותם להיות פתוחים. לעצמם, לחבריהם, לעולם. מראים להם שטוב לתָקשֵר. צריך להיות עדכני, לא לפגר. לא להיות אחר. יחד עם הלימודים, החוגים, תנועת הנוער. לתָקשֵר כיום, זה הרבה יותר. הרבה יותר פעמים, עם הרבה יותר אנשים, הרבה יותר זמן, ורצוי גם במקביל: בנייד, ברשת, בנייח, בדוא"ל. במקביל. להיות פתוחים וקשובים לעולם: ברשת. ללמוד? ברשת. לשחק? ברשת. הרבה יותר כייף לשחק ברשת. חוויה יותר עשירה. יותר מעצימה. בעיקר במשחקי רשת, על הרשת. הילדים שלנו יוצרים סדר חברתי חדש. ברשת. הם מתקבצים בקבוצות כיום, הרבה יותר מהר מאשר אנחנו התקבצנו. 'טובים' נגד 'רעים', לזמן קצר. אחר כך מתחלפים, וחוזר חלילה. נפגשים המון. המון. ברשת. מכירים היטב אחד את השני. מהרשת. השמות? לא חשוב. הכינוי – זה מה שחשוב. זה מה שקובע. יש קלאן. "אלה קלאן של תותחים במשחק". בריתות של קלאנים נגד קלאנים אחרים. פגישות. הם גם מדברים הרבה יותר ביניהם מאשר אנחנו מדברים בפגישות באמת. יש להם שפה וז'רגון משלהם. הם מדברים ברשת Overlay, מעל למשחק, בקבוצות.  הוא חבר-רשת שלי, אבא. חבר-נפש במהדורה מודרנית.

עולם הפוך. לפחות לילדים שלנו.
פעם הילדים היו נפגשים באמת, נפרדים, כותבים, מצפים, מתכננים נפגשים שוב.
כיום, הילדים נפגשים הרבה יותר, אבל ברשת, ולעתים רחוקות הם נפגשים באמת.

אבל יש תקווה. המכניזמים הסוציולוגיים הטבועים בנפש האדם לא נעלמו. הם רק שינו צורה. הכול אותו דבר, כמעט. רק הפורמט – אחר.

הילדים שלנו שמכירים זה את זה ברשת, דרך משחק האסטרטגיה המשוחק על הרשת, באמצעות הרשת, עושים זאת כל אחד מהחדר שלו. מהמחשב שלו. בסביבה הביתית שלו. זה נוח. זה הבית.
אבל מעת לעת, יש התרגשות ברשת. יש מפגש. יהיה כייף, ניפגש. סוף סוף נכיר באמת אחד את השני. איזה כייף יהיה. מעניין מי זה YOC? הוא הכי תותח בקלאן שלנו.

השיחה הולכת ככה:
אבא, היום אני הולך למפגש.
יופי, אני אומר. בטח תפגשו את כל החבר'ה שלך מהמשחק.
בטוח, הוא אומר, יהיה אחל'ה. אני לוקח את המחשב שלי. כולם מביאים את המחשב שלהם.
בשביל מה, אני שואל? אתם הרי הולכים להיפגש, לא?
אבא, אתה לא מבין. אנחנו נפגשים ל LAN Party, כולם מתחברים לרשת אחת גדולה, ומשחקים. קלאן נגד קלאן. אני לא מבין, אני אומר. אתם הולכים להיפגש לא? אז בשביל מה המחשב? הרי אתם כל הזמן ביחד ברשת, אז כשסוף סוף נפגשים, אז שוב עם המחשב וברשת? בשביל מה לפרק את המחשב מהבית, להכניס לאוטו, לנסוע חמישים ק"מ, להרכיב מחדש ולשחק שם?

עולם הפוך: נפגשים באמת, אבל למעשה, ברשת.

הגיע סוף השבוע, שעת ערב. פרקנו את המחשב, (מחשב חדש: פנטיום 4, מזווד ומדוגם, בן חודש…), העמסנו על האוטו, ונסענו.
לא רק אנחנו, מסתבר. עוד כמה מאות ילדים גם כן. זאת אומרת אבא שלהם, הילד והמחשב. ותחזור בשש בבוקר לקחת אותי, אבא.

לקיבוץ. באחד הקיבוצים בסביבה, מדי כמה שבועות מתנהלת LAN Party, מסיבת רשת. בעבור תשלום לא גבוה במיוחד לילד, אפשר לקנות את הזכות להיכנס לאולם חדר האוכל של הקיבוץ. לא לאסיפת חברים, חלילה. לא לארוחת בוקר או ערב. לא לראות הצגה של 'אומנות לעם'. אלא לראות את העם בפעולה.

ה – קלאן
לאורך עשרות שולחנות המוצבים בשורות, נפרסות מאות עמדות למחשבים, ומאות ילדים גודשים את האולם. כל אחד עם המחשב שלו, מגיעים, מתחברים לרשת, ומשחקים קלאן מול קלאן עד הבוקר למחרת.
סוג של פגישה.

בכניסה לחדר האוכל של הקבוץ, אותו קבוץ שהסבא של הילד היה מחבריו בעת שהגיע לארץ לפני קום המדינה, על לוח המודעות, פגשנו הודעה לחברים.

כך בערך היה כתוב במודעה: "בשבוע הבא, תיערך אסיפת חברים בחדר האוכל. אנחנו מפצירים בכל החברים להגיע ולהשתתף. ייערך דיון עם נציגי התנועה בנושא: "הקיבוץ – לאן?"…..

 

מהי מסיבת רשת – מתוך מדריך ILF

פורסם בקטגוריה מסעות טיול בארץ. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

9 Responses to הקיבוץ לאן?

  1. מאת חנן כהן‏:

    הילדים שלך גם לומדים בבית, דרך המחשב? הם לא הולכים לבית הספר? הם לא אלימים/סובלים מאלימות פיזית?

  2. מאת תראזימאכוס‏:

    זה משחקי מלחמה אני מבין? כל אחד הוא חייל ?

  3. מאת באנדר‏:

    ב LAN יותר מהירה ממה שיש בבית.

  4. מאת עילי‏:

    מפגש אמיתי או לא מפגש, לאן שמאן, המצב גרוע. נפגשים למשחק רשת משותף, נו באמת. אני מבין שמדובר באנשים צעירים. מסכנים. לא יהיה להם שום דבר למרוד בו בסוף, עם הורים שלוקחים אותם לככל מיני מקומות ואירועים כאלה, לפי הגחמות שלהם. איזה יופי. לאמריקה נדמינו. גיימרים, האקרים, בלה בלה.
    מה שברור מכל הסיפור כאן שמטרת המפגש שלהם הייתה בדיוק מה שהוא – מפגש שמאפשר לכולם לשחק במשחק הזה ברשת מחשבים משותפת, ולשלב את נוכחות האנושית של כל אחד מהם. זה הכל. כמו מפגש עסקים. יש אינטרס יש מטרה. ההנאה היא משנית למדי. ההיכרות האנושית משנית לגמרי. על מה אתה מדבר, תקווה…
    אולי מישהו כאן (במיוחד ההורים שלהם), צריך לעשות את הכל כדי להרחיק אותם מהמצב הקטטוני אליו הם יגיעו בסופו של דבר? ולא לארוז את המחשב ה"מזווד והמדוגם" ולחזור לקחת אותם בשש בבוקר, אחרי שהעיניים שלהם טרוטות ומעגלי המוח שלהם חמים וחלקם שרופים אחרי ריכוז חסר תקדים במסך מרצד ובהתרחשויות אלימות שלא היו ולא נבראו…
    אני למשל את האחים שלי הקטנים ואת החניכים שלי (אני מדריך בתנועת המושבים) מעודד כמה שיותר להתרחק מהמחשב הקטלני לאנשים בגילם. סוג הבידור שהוא מציע מוריד את סף הגירוי בגרף ישר למטה, מציע על מגש של כסף את כל מה שקשור לחשיבה משוחררת דימיון ויחסי אנוש. כמו כל צעצוע מרהיב הוא נוצץ, הוא מדהים הוא עושה קולות, רק שבמקרה שלו אי אפשר להשתעמם ממנו כל כך מהר והאפשרויות כמעט בלתי מוגבלות. כמו שאמרתי קטלני מבחינת הכוח שלו למכר ילדים צעירים.
    על כל חניך שאני לא מצליח לגייס לפעולות ולמחנות ואירועים, אני מצטער בשבילו. כי ברור לי בדיוק מה הוא עושה. אין לו עסקים דחופים לטפל בהם. הוא לא מנהל חברה. הוא בדרך כלל תקוע מול המחשב שלו בחדר, מקסימום יוצא מדי פעם למקדונלדס בצומת הסמוכה עם משחקי הוודיאו. ועוד הוא גר במושב. מה יהיה על כאלה שגרים בעיר???
    ואת אלו שאנחנו מצליחים לגייס ולהוציא מהבית – אני מזמין את כל המגיבים בנושאי לאן-שמאן ומשחקי רשת לראות אותם, יושבים בחוץ, מדברים אחד עם השני, בונים אוהל מיוטה ולומדים איך לקשור את הכל לעץ, מבשלים ביחד אוכל זוועה מעל מדורה, נכנסים לדרמות אחד עם השני, צוחקים ובוכים, אוהבים, שונאים, רבים, משלימים, שרים שירים בקולי-קולות, משחקים אמת או חובה, הולכים לא"ש לילה ומתים מפחד, נשרטים מקוצים, נעקצים מדבורה פה ושם, אבל תמיד בסוף הם מאושרים.
    היום הם לא מפספסים שום הזדמנות להיפגש בפעולות או במסיבות לכל מיני חגים שהם מארגנים, וחולים על המחנות קיץ וחגים, וזה כבר בלי שאני ושאר המדריכים רודפים אחריהם שיבואו.
    נכון, עדיין יש להם מחשבים ואינטרנט וכל החבילה, ואני בטוח שהם משחקים במחשב ומתעסקים איתו שחבל על הזמן – אבל יש להם תפיסה וערך מיוחדים ונפרדים. הם מבינים מה חסר במחשב. מה הוא נותן ומה לא. וכשמגיע הזמן להיות בפעולה הם רצים למקום, כדי לא לפספס כלום.

    עם כל הכבוד לילד ולאב, שניהם אינטלגנטים ללא ספק, הייתי עושה הכל, אבל הכל, בתור אבא (ויש לי עוד זמן להיות כזה), כדי להראות לו צדדים אחרים של החיים, שלא קשורים ל"קלאנים" (פשוט מגוחך), ול"לאן-פראטי".
    אפשר גם אחרת.

  5. מאת עילי‏:

    המאה התשע עשרה? מלחמת הבורים? ממש דק אבחנה מצידך.
    איזה יופי. עם השקפה כזו על המציאות ברור לי שדיון איתך לא יכול להוביל לשום מקום. ממש עצוב – כמה התנשאות – ככה בורות. על מה אתה מדבר?
    אבל בכל זאת, להזכירך, בשום מקום לא אמרתי שצריך להפסיק את העיסוק במחשבים: "נכון, עדיין יש להם מחשבים ואינטרנט וכל החבילה, ואני בטוח שהם משחקים במחשב ומתעסקים איתו שחבל על הזמן"
    וקצת רקע: היישובים שאנחנו עובדים איתם הם בהחלט אמידים ואפילו למעלה מזה. כמעט לכל ילד יש בבית את כל הגאדג'טים והמשחקים העדכניים ביותר, את כל החבילה.
    איך תסביר את העובדה שילדים כאלה, שיש להם את הכל, במיוחד מהבחינה הזו, פתאום קיבלו מימד חדש, שלמרות שבהתחלה נחשב לנחות מבחינתם (בדיוק כמו מבחינתך), היום לא יכולים בלעדי הפעולות וה"מחנה-שמחנה". אולי בניגוד אליך, החוויות האנושיות שהם חווים בצורה בלתי-אמצעית וישירה, הראו להם בדיוק מה היה חסר להם כל כך הרבה זמן??
    (לא הייתה פעילות רצינית של התנועה באיזור(.
    אולי לך יש ללמוד דבר או שניים מהילדים האלה, אולי יש להם משהו לספר לך. תקיף את עצמך במציאות וירטואלית הכי טובה שיש, תשתמש במחשבי על וחומרה יוקרתית כדי לבדר את עצמך לדעת – שום דבר לא ישווה לחוויה אנושית, שלא מתווכת על ידי צג שטוח וג'ויסטיק.
    אולי מפתיע אותך שנשמרו מסורות כאלו של מחנות וא"ש לילה, אבל אולי יש סיבה לכך. אולי את החוויות האלו אי אפשר להחליף בשום ריאליטי-טי-וי וקונסולת פלייסטיישן מתקדמת. מה לעשות. אנחנו עדיין בני-אדם, עדיין חיים בטבע, כמה שלא נקיף את עצמנו במונומנטים של בטון ובבנייני ענק. קצת צניעות, בנאדם. לא יזיק בכלל.

  6. מאת טל‏:

    אי אפשר להחליף חוויות בשום ריאליטי טי וי, אבל מצד שני כבר אי אפשר להחליף את מה שקרה לחברה לשנו ולמדינה שלנו
    עם כל הרצון לגדל את הילדים בחוץ – אני הייתי קופץ למים עם חבריי מהתנועה למי הירקון. היום אני מפחד שבני אפילו יגע במים האלה. אני הייתי "חי בטבע" כמו שאתה אומר, היה לנו מרחב ושדות בת"א. היום אין טבע ואין ועם להתכחש. אין יותר שדות בת"א – יש זיהום ובטון. אני הייתי משחק בשכונה למטה עם החברים – היום יש כל כך הרבה כלי רכב וכל כך הרבה אלימות שלא בא לי לקחת סיכון שהילד יסתובב בשכונה. אני הייתי יוצא לטיולים עם חבריי בגיל צעיר לבד וחוקר ומרחיק, היום עם כל הרבה אלימות מינית אני לא יכול לדמיין אפילו את הבן שלי חווה את הילדות שלי. הערגה שלך היא פשוט לעולם שלא קיים יותר. צר לי מאוד בעצמי.אבל אני לא מיתמם ובטח לא "נובח" על הורים אחרים

  7. מאת אירית‏:

    עם כל הכבוד לך, אנחנו עדיין לא חיים בגות'האם סיטי. כל מה שעילי הציע הוא לגמרי פרקטי ואפשר לעשות אותו עם הילדים או בלעדיהם. תנועות נוער עדיין פעילות במידה מסויימת ואם לא תנועות נוער אז חוגי סיירות והחברה להגנת הטבע, מרחיקים חצי שעה צפונה או דרומה ומגיעים למקומות נפלאים. ממש לא חסר מה לעשות חוץ מלתקוע את עצמך בבילויי היי-טק מאאאגניבים, ובטח ובטח שלא הגענו למצב הקודר שאתה מתאר (לפחות עוד לא הגענו).
    זו בחירה שלך לעשות מה שאתה רוצה עם עצמך וביחד עם הילדים שלך, אבל רק רציתי להפנות את תשומת לבך לעוד כמה אפשרויות, ואולי גם קצת להרגיע אותך.

  8. אכן , הקיבוץ ומה שהוא מסמל , נעלמים לאט לאט מנופי הארץ וכמו לכל דבר ותופעה יתכן וגם על תופעה זאת לא יפסח הרטרו ובעוד כמה שנים נזכה להתחדשות המפעל הקיבוצי

  9. פינגבאק: התקווה = זהב וגם ארד – על ספורט, על זהב ועל ניהול ידע | מסע, מסה ומשא - תצפית על ארגונים, ניהול וידע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *