מסע, מסה ומשא – תצפית על ארגונים, ניהול וידע

הספרות המחקרית, הפרקטיקה המעשית מצביעה על כך שבעידן הידע, משתנה תפקידם של המנהלים וגם תפקידם של העובדים.

בעבר, הידע היה בידי מעטים (המנהלים), היה נשמר אצלם, והניהול היה הירארכי, פירמידיאלי, קשיח, ורטיקאלי, בסגנון של "אני פוקד, אתם עושים". הדבר היה פשוט למנהלים ופשוט לעובדים.
כיום, הידע הוא רב, דינאמי, מסובך, מורכב וכך גם הניהול שלו: הידע אינו נמצא אצל המנהלים אלא אצל עובדי הידע, ולמעשה כל עובד בארגון יודע יותר מהמנהל שלו. על כן, התפקיד של המנהלים ושל העובדים בעידן הידע – משתנה.

המנהל צריך ללמוד לנהל בעידן הידע, בסביבות מורכבות, כאשר הידע הוא רשתי, לא ניתן יותר (רק) להורות ולצפות שיהיה ביצוע באופן אוטומטי, על כן המנהל צריך להתאים את סגנון הניהול שלו לעידן הידע. עליו להכיר, להוקיר ולתגמל את העובדים בגין הידע שלהם. הדבר מציב בפני המנהל שינוי עצום, מחויבות אישית רבה, קשב ניהולי רציף ומבחינת המנהל – שינוי של ממש בדפוסי הניהול 'הפשוטים' לכאורה שידע בעבר.

זו הסיבה מדוע מנהלים רבים:
1. אינם מתחילים כלל בתהליכי ניהול ידע ולמידה ארגונית, או:
2. מתחילים בתהליכים כאלה, אך מתייאשים בהמשך

את זה מנהלים (כן יודעים): ניהול ידע ולמידה ארגונית הוא תהליך בו עליהם להוביל את הנושא הזה – אישית. הידיעה הזו, כי עליהם להוביל את הנושא – אישית – קשה להם מאוד ועל כן מיעוטם בלבד יוזמים מהלך כזה, ומיעוט קטן עוד יותר – מוביל מהלך כזה ברציפות.

עוד דבר מנהלים יודעים: הידע הוא המשאב הארגוני המרכזי והחיוני בליבת העיסוק של הארגון, והרצון הניהולי הוא 'לנהל את זה'. מיעוט קטן של מנהלים מבין שלא ניתן 'לנהל את זה' אלא להביא לכך שתהיה יצירה וזרימה של ידע לטובת יצירת ידע חדש, ומיעוט של המיעוט מבין את תפקידו האישי ביצירת אווירה שכזו.

אל תוך הוואקום התפיסתי הזה, ולאור האתגרים והמורכבות של הנושא נכנסים גורמים שונים ופתרונות שונים, המציגים מראית של ניהול ידע כגון: אתרי אינטרה-נט, פורומים, מערכות ניהול מסמכים, פורטלים, וכד'.

כל אלה יפים, טובים ורבי-פי'צרים, אבל הם אינם ניהול ידע ולמידה ארגונית, והארגון אינו הופך להיות ארגון לומד ומנהל ידע בגינם.

אבל – את זה אפשר 'לראות'. אפשר להראות פי'צרים, אפשר לספור כניסות, סטטיסטיקות וכו'.

גם את זה מבינים מנהלים ולכן חלקם נותנים לכך יד.

מה שקורה בהמשך הוא אכזבה ארגונית: We built it – אבל – They did not come…..

מה עושים עכשיו? יש כמה פתרונות חביבים, למשל מחליטים על קיצוצים וייעול בארגון ונפרדים לשלום ממנהל הידע. (מה שנקרא: ניפטר מנושא הבשורה ואז גם הבשורה תיעלם…).

אם כן, מה מנהלים יודעים בעידן הידע? ו – האם באמת אנחנו צריכים להסביר להם משהו שהם לא יודעים?!

האם הבלוגים 'יחליפו' קהילות ידע?

שאלה זו עלתה כאן  לפני זמן רב בטרם היה ברור מהו הבלוג ומה יתרונותיו, בהיבט הארגוני. מסתבר כי המענה לשאלה זו הולך ומתגבש בעצם העת הזו.

אתרישי
אתר אישי בארגון, הוא המקום המיטבי בו מומחה ובעל ידע יכול לשתף בידע שלו באופן חופשי, פתוח וב 'נוח', לא "בכוח", ובכך, המיצוי הנכון של המשפט 'ידע זה כוח', כאשר הכוח הוא בשיתוף הידע ובצמיחתו. רשת של אתרי-ידע אישיים בארגון, היא למעשה רשת הידע הארגונית האפקטיבית ביותר לשיתוף בידע הקריטי לארגון.
אתרי-ידע אישיים בארגון, מה שנקרא לעתים גם בלוג ארגוני, Corporate Blog ועוד, אינם תופעה נפוצה עדיין, בארץ. בארגונים בחו"ל התופעה מתרחבת לאט, אך עדיין מעניין להבין מדוע ישנן חברות שיש להן 'בלוג' ואחרות לא. לא פחות מעניין להבין מדוע יש מנהלים המפרסמים בלוגים ואחרים לא. מה שברור הוא, כי מנהלים צופים כי ב 2006 יהיה עליהם לקדם הקמת בלוגים בארגוניהם, אם בכדי להעביר מסרים לציבור העובדים או הלקוחות, או – בכדי לדעת מה חושבים עליהם….
להבנות את הבלתי מובנה
מעבר לכך, המאמצים של ארגונים 'ללכוד' את הידע החיוני לארגון באמצעים טכנולוגיים הוא מאמץ עקר. ידע נוצר (רק) ברשתות, זורם (רק) באופן חופשי, לא באופן היררכי ולא ניתן לתיעול אמצעים מלאכותיים. ידע הוא בלתי מובנה ועל כן, זה מציג את השאלה: האם אפשר להבנות את הבלתי מובנה?

למה בלוגים ארגוניים 'עובדים'?
תיאור מעניין מופיע בבלוג של Hugh Macleod, המנסה להסביר מדוע בלוגים ארגוניים 'עובדים'. בהישען על ה – Cluetrain Manifesto הגורס כי 'שווקים הם שיחות', מסביר הכותב כי בלוגים ארגוניים מתפקדים כ 'ממברנה נקבובית' המאפשרת תנועה וזרימה דו כיוונית של ידע מהלקוחות לספקים והפוך. אצלנו בארץ, עמיתי, ניר אופיר מ 'תפוז' כתב מדוע לדעתו כדאי להקים בלןג עסקי. זה אמנם לא בדיוק אתר-ידע אישי בארגון, אבל המגמה הכללית היא באותו הכיוון.

אמנם רק 3%, אבל…
Chris Anderson, העורך האחראי של המגזין Wired החליט ליטול יוזמה, למפות את הבלוגים והבלוגרים הארגוניים, ולפרסם את ממצאיו. הוא כותב על כך בבלוג המרתק שלו הנקרא Long Tail. לצורך כך, הוא, יחד עם Social Text הקימו Wiki המתעד את הבלוגים של הארגונים הנכללים ב Fortune 500, הם גילו כי רק שלושה אחוז מחמש מאות החברות מפעילות בלוגים.

על ניתוח הנתונים, משמעותם והתוכניות להמשך, תוכלו לקרוא ברשימה מרתקת כאן.

למה קהילות נקהלות? אילו קהילות תיקהלנה?

מענה לשאלה זו מגיע בדמות הבלוגים הארגוניים כמחוללי קהילות. אנחנו רואים כבר היווצרותן של קהילות (מה שנקרא Communities of Practice) סביב בלוגים בארגון. זו בהחלט תחילתה של היווצרות רשת הידע הארגונית האמיתית, זו אשר בה זורם הידע החיוני לארגון. המגמה הזו מחלחלת מחוץ לארגון, פנימה. ארגונים עושים שימוש בבלוגים לצורכי שיווק, קשר עם לקוחות, בחינת רעיונות למוצרים חדשים ועוד. בדומה להתפתחות של האינטרנט – תחילה היה האינטרנט, אח"כ האינטרה-נט וכיום האקסטרה-נט (המחבר בין פנים לחוץ), כך גם קורה בעניין הבלוגים: זו תופעה שהחלה על ידי כותבים פרטיים, ממשיכה בכותבים מהארגון המכוונים לציבור שנמצא מחוץ לארגון, וכעת עולה וגדל מספרם של בלוגים ואתרי-ידע אישיים של מומחים בתוך ארגונים. זו הקהילה במיטבה: רשתות-עניין של מומחים מתוך הארגון המתחילים בדיאלוג סביב אתר-ידע אישי של מומחה.

מה מבינים בחו"ל, שלא מבינים כאן?! האם סבורים כאן שאפשר להבנות את הבלתי מובנה?

וגם, מה לדעתכם צריך לכלול הקוד האתי של בלוגרים בארגון?

מה זה? 
הבלוגים הפכו בתוך שנתיים לסביבה פתוחה המאפשרת תקשורת, למידה והפצה של ידע לצרכים מגוונים ביותר. מה שהחל כנחלתם הבלעדית של יודעי-דבר בלבד, הפך לכלי מרכזי גם בעולם העסקי האקדמי של ימינו. היכולת הפשוטה לכתוב, לפרסם ולהפיץ, יחד עם הנימה האישית, הבעת העמדה אישית, לצד עדכניות, גיוון רב ויכולת פשוטה לקרוא, כבשו את לב הגולשים ברשת.

למה הבלוגרים כותבים?
לכתיבה נדרש תמיד מניע פנימי ביחד עם דחף חזק. בעידן הידע, בעלי ידיעה ובעלי דעה מנתבים את היכולת והרצון לכתיבה לסביבה המאפשרת לעשות זאת בקלות ובפשטות. אנשים כאלה משתפים כיום, באמצעות רשת האינטרנט – בכל: בתמונות שלהם (למשל באמצעות Flickr), במועדפים שלהם (למשל באמצעות RawSugar ואחרים), בהעדפות שלהם (למשל באמצעות 43Things), בקשרים שלהם (באמצעות Linked-In) ובידע שלהם – באמצעות בלוגים.
הכותבים באתרים אלו נקראים בלוגרים (Bloggers) אשר משתפים בידע, בניסיון, בתובנות ובמחשבות שלהם את ציבור הקוראים. בלוגר הכותב בבלוג שלו בתחום המקצועי, מרכז סביבו בעלי עניין בתחום הידע הרלוונטי, והשיח שנוצר באמצעות הרשת בבלוג שלו, ממקם אותו במרכז הנושא. בלוגר הכותב על חוויות אישיות שלו, מרכז סביבו מתעניינים ההופכים לקבוצה מלוכדת סביב העניין, בדומה מאוד לכתיבה בתחום מקצועי. הבלוגים משמשים אמצעי מאוד נוח ויעיל למוניטין של הכותב: אצל חלקם – להעצמת והרחבת מוניטין קיים, אצל חלקם – ליצירת מוניטין לראשונה. 

הבלוגים הופכים את התהליכים החברתיים על פניהם

בספר הנהדר של עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך, יש תיאור מפורט ומרתק על שיחת הטלפון בין משפחתו של עמוס בירושלים, לבין משפחתו בתל אביב, באמצעות שיחת טלפון מתוכננת חודשים מראש ומתואמת באמצעות גלויות, המתנהלת בן שני בתי מרקחת בשתי הערים. זה מה שקרה בעבר: נפגשנו (פיזית), נפרדנו, תִּקְשַרנו (בדואר, בטלפון), נפגשנו (או שכן או שלא) – שוב, וחוזר חלילה. כיום: נפגשים (ברשת), לא נפרדים (Always on), מְתַקשֵרים כל העת (דוא"ל, פורומים, ICQ, Skype), לעתים גם נפגשים (פיזית). הטכנולוגיה מאפשרת קפיצת מדרגה עצומה התומכת ומעצימה תהליכים חברתיים – של היחיד,של הקבוצה, ושל הארגון. טכנולוגית האינטרנט מאפשרת למעשה יצירה של תרבות 'חדשה' עם אנשים 'חדשים', אבל, למעשה – זו אותה תרבות, אלו אותם אנשים המקיימים את אותם התהליכים, רק בסדר ההפוך מהמוכר לנו בעבר.

בלוגים ארגוניים – אתרישים

בדומה לבלוגים ברשת האינטרנט, הבלוגוספירה, גם בארגונים מתחילה תופעת הבלוגים לקנות לה אחיזה. ארגונים מבינים כי הדרך להגיע אל הידע הקריטי הנמצא אצל מומחים בארגון, היא לתת לאותם מומחים סביבה ומקום חופשי להתבטא, והדבר מתאפשר היום באמצעות תשתיות טכנולוגיות ומערכות בלוגים בארגון. קיימים בלוגים של ארגונים – ברשת האינטרנט, כשתכליתם שיווק, פרסום ובחינת רעיונות למוצרים ושירותים ללקוחות – באמצעות תגובות של הלקוחות עצמם.
יש בלוגים של ארגונים – ברשת האינטרה-נט, המהווים סביבה של מפתחים, קבוצות-עניין מקצועיות וגם אמצעי תקשורת בין הנהלת הארגון לבין עובדיה. אלו בלוגים 'קבוצתיים' למעשה, ויש בכך החטאה מסוימת, היות שבלוג – הוא קודם כל – אישי.

בלוגים של מנהלים

בעיני, הבלוגים המרתקים מכולם הם בלוגים של מנהלים ומומחי ידע. מנהלים מבינים כי הבלוג מאפשר להם לפנות ישירות אל ציבור העובדים או הלקוחות במסרים ישירים, הנכתבים בלשון אישית, ישירה, וללא תיווך – ועל כן, מאוד אפקטיביים. סוג אחר של בלוגים כאלה הם אתרים אישיים של מומחים בתחומם, אשר חפצים לחקור, ליצור ידע חדש, לפרסם אותו, לקבל עליו תגובות, להשביח אותו, ובכך ליצור קבוצת ענין מקצועית כשהמומחה – במרכזה.

מה קורה כיום?
הארגונים עדיין לא הגיעו לפתיחות ולבשלות מלאה לאפשר לשימוש מסיבי בבלוגים לצורך תקשורת וליצירת ידע חדש. חלקם עדיין 'שקועים' בחילופי דוא"ל ועדיין לא עומדים על החיוניות של בלוגים ככלי ליצירת ידע ארגוני.
ארגונים נמצאים כיום בתהליך התפכחות ממערכות טכנולוגיות חובקות ארגון שהוקמו כדי 'ללכוד' את הידע הסמוי ממוחם של העובדים וקטלוגו וקוראים לכך 'ניהול ידע'.יותר ויותר רואים דוגמאות למנכ"לים הכותבים בבלוגים, ושל ארגונים המאפשרים לכל עובד ידע להקים בלוגים בתוך הארגון, כדרך שבה עובדי הידע יוכלו לכתוב מה הם יודעים בנוח. לא בכוח. הכוח הוא בפרסום הידע, בהפצתו ובפרסומו. בלוג הוא תשתית זמינה, חופשית, פתוחה, המאפשרת לעובד לספר את הסיפור שלו.

ממה צריך להיזהר?
הארגון, בנסותו להתמודד עם אתגרי ידע, משקיע משאבים בהנעת תהליכי למידה ארגונית וניהול ידע ובתמיכה בתהליכים אלו באמצעות תשתיות תומכת ידע (גם תשתיות טכנולוגיות). חשוב שמתן אפשרות להקמת אתרי-ידע אישיים בארגון לא תיתפס ולא תמוצב כעוד 'שירות ידע', כ Feature טכנולוגי נוסף, או כאופנה חולפת. אתר ידע אישי אינו מטרה בפני עצמה או פתרון טכנולוגי אלא עומד בלב תפיסת ניהול הידע הארגוני. האתגר הניהולי והעסקי עימו מתמודד ארגון בעידן הידע הוא איך לעשות שימוש מושכל בידע הנצבר והידע הנוצר בארגון למימוש הייעוד העסקי של הארגון – מובילות בשוק תחרותי. הידע הזה, הוא המנוע ליצירת ערכים עסקיים חדשים: מוצרים מתקדמים, שיטות עבודה מתקדמות, תפיסות ניהוליות חדשניות.

איך מתחילים? בהתחלה!
כדי להתחיל בתהליך באופן מוצלח, צריך להתחבר לעשייה הקיימת כבר בארגון, רק לצעוד עוד Extra mile אחד:
• הארגון צריך למפות את תחומי הידע שבליבת העיסוק שלו (כאלו שהארגון רואה אותם כראויים להשקעה וכתורמים ישירות לביזנס) – זו אגב, הטקסונומיה הארגונית הרלוונטית. לא 'עץ תיוק המסמכים'.
• הארגון צריך לאתר את המומחים בכל תחום ליבה שכזה (לפחות מומחה אחד. בד"כ יש אחד כזה, לעתים יש יותר מאחד, אבל זה 'צרות של עשירים', האתגר הוא למצוא את הראשון).
• הארגון צריך להקצות 'סביבה' אישית לכל מומחה כזה (בעצם – להרחיב את 'סביבת העבודה' של אותו עובד גם לסביבה 'וירטואלית') אשר בה תתהווה צמת-ידע בתחום הליבה.

סיכום
יש סינדרום מוטעה באשר ל 'ידע זה כוח': הכוח של המומחה הוא בכך שהוא חושף מה הוא יודע ולא בכך שהוא שומר את הידע לעצמו. מומחה מייחל שישאלו אותו, שייוועצו בו, שיביאו את הידע שלו למימוש פרקטי. על כן, כאשר מומחה-ידע מקבל 'סביבה' אישית לפתוח הידע שלו – זו ההכרה, ההוקרה והתגמול האפקטיביים ביותר שארגון יכול לתת לעובדים שלו, בעידן הידע.

טוקיו – נובמבר 2005

במהלך חודש נובמבר 2005, נדרשתי להגיע לביקור קצר בטוקיו בענייני עבודה, לצערי לא היה לי זמן להתכונן כראוי לביקור זה ורק בחטף קראתי מעט בדרכי לשם. את סיורי הקצר ליווה בנאמנות סיפרו של דוד סלע, 'יפן'.
מדהים, מדהים, מדהים … אין מילה אחרת לתאר את טוקיו. כמובן שהתמונות המצולמות מספרות הרבה יותר, אך לא הכול. אם הייתי יודע שכל-כך יפה ומרתק פה, שיש כל-כך הרבה מה לראות ולחוות, שהתנועה בעיר תהייה כל-כך פשוטה וקלה – הייתי מוסיף עוד יומיים שלושה לפחות למסע העסקים שנכפה עלי … זה פשוט הלם תרבותי מוחלט וטוטאלי. אנסה לתאר את המסע על קצה המזלג, או ליתר דיוק על קצה ה- Chopstick, וקודם כל – על רכבת התחתית, שהיא חלק קטן ממערך הרכבות שמשרת את העיר וסביבותיה.

על Subway … ועל ניכור חברתי
הדבר היחידי הדומה ברכבת התחתית של טוקיו לרכבות אחרות בעולם הוא שכולן נוסעות מתחת לאדמה… כל השאר שונה לחלוטין. המטרו בטוקיו הוא סופר ואולטרה מודרני. טוקיו מאוד 'צעירה' בגיל (היא נהרסה ב- 1923 מרעידת אדמה וב- 1945 מהפצצות של בעלות הברית). היפנים יצרו אמצעי תחבורה יעיל שמסיע מיליונים ביום, ביחד עם המשמעת והתרבות היפנית נוצר משהו מופלא לטעמי. רוב שלטי ההכוונה כתובים ביפנית, אך עם זאת, אין שום צורך לדעת לקרוא (בשום שפה) כדי להתמצא: יש כמה קווים שחוצים את העיר לאורכה ולרוחבה עם מספר רב של הצטלבויות. בטוקיו, בניגוד למקומות אחרים, לא כל המעברים בין הקווים אפשריים עם כרטיס אחד. לכל קו – צבע, שם ואות זיהוי משלו. התחנות ממוספרות במספרים כך שאין שום קושי לדעת איפה אתה נמצא. בכל תחנה יש שלט עם ציון התחנה הנוכחית, זו שלפניה וזו שאחריה. אם הקו שלך אדום אז גם הרכבת אדומה ועל הקירות צבוע פס אדום ברוחב חצי מטר. צריך להתאמץ מאוד קשה כדי ללכת לאיבוד במטרו הזה. הקירות נקיים לחלוטין מפרסומות, כמובן מלכלוך וממסטיקים ואין גרפיטי, כך שכל המידע מסביב הוא נטו להתמצאות. יש מיליון מפות, מיליון שלטי הכוונה, הסברים והנחיות לשימוש נכון ברכבת. דווקא בתוך הקרונות עצמם יש שילוט מועט, מיניאטורי ומעט מסכי תוכ-נע מעל הדלתות, אבל זה כמובן לא מהווה שום בעיה, כי יש כרוז שלא מפסיק לדבר… ביפנית ובאנגלית. אחד התחביבים של היפנים זה לשמוע הודעות כרוז, זה עושה להם משהו לאומי בלב. אז הכרוז כל הזמן מודיע הודעות, איפה אנחנו, לאן אנחנו נוסעים, מתי נגיע לתחנה הבאה, אילו קווים מצטלבים עם התחנה הקרובה וכו', זר יכול לחשוב שהנהלת הרכבת מודיעה על פינוי אזרחים בעקבות רעידת אדמה … אבל זהו פשוט תחביב לאומי ביפן, גם באוטובוסים זה קיים, אפילו רכבי הצלה ברחוב, לא מסתפקים בצופר הסירנה, הם כמובן 'מדברים כל הדרך', מסבירים לציבור שיש סכנה, לאן הם נוסעים ומתי הם יגיעו … מדהים. למרות שמחירי הנסיעה שונים לכל מרחק ולכל קו, מהר מאוד מבינים את העיקרון ואם במקרה שילמת פחות מדי, אתה פשוט לא עובר ב- Gate, אלא ניגש לכרטיסן שנמצא בכל שער והוא אומר לך כמה יינים להשלים. כיוון הנסיעה לפי שם התחנה האחרונה בכל צד, אבל יש אזכור גם לתחנות הראשיות האחרות כך שממש קל. בנוסף לחגיגה, הדלתות נפתחות באקראי כל פעם בצד אחר בתחנות השונות, אין אחידות בסוגיה הזו.

הקרונות מבריקים מבוקר עד ערב ושקטים בצורה מפחידה. המושבים מוצבים רק לאורך הקרון ומרופדים עם בד וקטיפה. אין צורך בציפויי סקאי ופלסטיק, כדי שיהיה קל לתחזק ולנקות, כי פשוט לא מלכלכים, אם חלילה נוסע ילד קטן ויש כמה בודדים כאלה ביפן, פשוט חולצים לו נעליים – מדהים, ממילא הוא לא זז מרחק הגדול מעשרה סנטימטר מההורים שלו…הקרון יכול להיות מלא עד אפס מקום או ריק למחצה, ילדים, צעירים מבוגרים – דממה. אם מישהו במקרה מאזין למוזיקה בנגן ה- MP3 שלו, באוזניות הסוני המשובחות שלו, ניתן לשמוע את המוזיקה מקצה לקצה בגלל השקט מסביב. היפנים פשוט לא מדברים, לא אוכלים, לא משתמשים בסלולארי – שקט מקפיא. בכלל, היפנים 'יצורים' מאוד מנוכרים זה לזה: הם לא מישירים מבט אחד לשני, גם לא זוגות צעירים מאוהבים, 50% קוראים עיתון יומי, 50% קוראים ספרים. הם לא מבזבזים אפילו רגע אחד בעת הנסיעה וככה הם יכולים להיות מנותקים מסביבתם, להיות רק עם עצמם. יכול להיות שהניתוק הזה מוביל לתרבות של גיישות, בארים והשתכרות אחרי שעות העבודה וצורך בזנות, שהיא הרבה יותר נורמטיבית כאן. האמת שרובם קוראים רק ספרי קומיקס, צעירים ומבוגרים כאחד, ספרי הקומיקס בגודל ובעובי של 'דפי זהב' … חלק קטן בלבד לא קורא … הוא פשוט ישן בנסיעה ומתעורר בדיוק בזמן.

סדר בתוך אי-סדר

מה שמדהים הוא לראות שאין מצב של אי סדר … בשום נושא. כאשר ממתינים לרכבת, לעיתים 2-3 דקות, לא ממתינים סתם כקבוצה אקראית, פשוט מסתדרים בשני טורים, מול כל דלת קרון, כך שבאמצע נותר מרחק סביר אשר יאפשר לקהל מתוך הקרון לצאת בקלות, אין מקום לאלתור. גם במעבר חציה ברחוב, לא מתקבצים סתם ככה על שפת המדרכה בהמתנה לחילוף הצבע ברמזור, עומדים במרחק סביר זה מזה כדי שהקבוצה מצד אחד תוכל לחלוף דרך הקבוצה מצד שני ואין שום התנגשויות למרות שמדובר בעשרות עוברי אורך.
בקרון, גם אם הוא דחוס לפעמים, הריח הינו של בשמים, פשוט כולם רזים כאלה, אוכלים אוכל נכון ולא מזיעים, הנשים מתבשמות בלי הכרה. ראיתי כבר הכול בארץ ובחו"ל, נשים מסתרקות, שמות אודם, סומק, מסקרה, משייפות ציפורניים, אבל מה שראיתי בטוקיו זה חידוש עולמי. יש להם מן סוג של מכשיר, שנראה כמו 'מקל סבא' קטן שיש לו שתי זרועות קטנות, כמו במספריים, לוחצים בצד אחד וזה מפעיל זוג שפתיים בצד השני … ומה הן עושות עם מכשיר הפלא הזה, מותחות את ריסי העיניים ויוצרות להן קשת, כלפי מעלה או מטה – פשוט מדהים.

'סלח לי, איפה ה…' – תשכחו מזה…

אין שום סיכוי לקבל תשובה מיפני ברחוב שאלת כיוון, 99% לא יודעים אנגלית כלל ואלה שיודעים ממילא לא יענו. גם אם ידעו בערך את הכיוון, לעולם לא יענו לך. התשובה של 'לך ישר, אחר כך ימינה ושמה כבר תשאל שוב …' פשוט לא קיימת אצלם. את התופעה הזו, של לא לענות 'תשובה חלקית', למדתי מעובד יפני שלנו: כאשר שאלתי אותו שאלות שהתשובה עליהן הינה משהו כמו 'בערך' או 'בקירוב', סוג של אומדן, הוא לעולם לא השיב לי עליהן למרות שהבין את האנגלית שלי לחלוטין.

את הניכור היפני אפשר לראות בצורה ברורה בפינות עישון. היפנים מעשנים המון אבל כמובן רק במקומות המותרים. הם עומדים במרחקים גדולים עד כמה שניתן אחד מהשני, ככול שהמרחב מאפשר ולעולם לא ינהלו שיחת חולין אקראית. רוב המסעדות העממיות בנויות עם דלפקים גבוהים, עם הפנים לקיר או למטבח שמבשל את האוכל מול עיניך, סוג של בנייה המאפשר למנוע קשר עין או שיחה אחד עם השני. לא הפסקתי להסתכל סביב לחפש עיניים מגיבות, עיניים סקרניות כמוני, כלפי הזר והשונה, לא פגשתי אחד כזה בכל שהותי בטוקיו … אפרופו עישון, טעות היא לחשוב שבפארקים פתוחים ויש הרבה כאלה וגדולים מאוד בטוקיו, מותר לעשן. גם כאן, בפארקים, יש פינות עישון, ורק שם מתבקשים לזרוק בדלי סיגריות – מדהים.
[X=nextPage=X]
תעלומת הניקיון המופתי …
חשבתי וחשבתי והגעתי לתובנות הבאות: למה כל-כך נקי ביפן בכל מקום? כולל במסעדות שזה המקום הכי קשה לשמירה על היגיינה. השילוב הזה של חינוך למשמעת טוטאלית, מדינה המשתרעת לאורך חופי אוקיאנוס, 3500 ק"מ אורך, שאין בה סופות חול מהמדבר, גם לא אחר גמר הניקיונות של פסח, שהמסלע עליו היא ממוקמת בעיקר וולקני-געשי, שאינו מייצר כפי הנראה אבק. אנשים אוכלים מעט ולא מנשנשים כל הזמן, אם אין חטיפים ואין קופסאות פח אז גם אין אשפה, אם מעשנים – אז רק במקומות ספורים שיש בסביבתם פחי זבל, הכול בשליטה. אם המזון ברובו טרי (בעיקר מהים) אז אין קופסאות רבות, כל אלה גורמים לכך שקל להם לתחזק את 'הניקיון'.

מקדשים ומנהגים … לא לדתיים בלבד
היפנים נחלקים כידוע לשתי דתות עיקריות: השינטו והבודהיזם. על-פי הספרים, דת השינטו שהיא אלילית כמובן, דוגלת בהרמוניה שבין האדם, האלוהות והטבע, היא המקור לגנים היפנים הנפלאים וגם לתאוות הניקיון. דת השינטו תרמה גם את שערי הכניסה המיוחדים בצורת האות ח', בכל מקום, (שער טורי-אי Torii) ואת מציאותם של זוג אריות או כלבים בכל מקדש, אחד אגב תמיד עם פה פתוח – סימן ללידה ואחד עם פה סגור – סימן למוות. המקדשים כשלעצמם הרבה יותר צנועים בהשוואה לאילו הבודהיסטים, כמו שרואים לדוגמא בתאילנד ששם רובם בודהיסטים. יפה לראות גם את החילוניים מגיעים למתקן ההזדככות, נוסכים מים על הידיים והפנים ואז מתפנים לעמוד מול המקדש, לזרוק מטבע לקופה בגודל של 'מקרר שוכב' ולמחוא כף 3 פעמים כדי שהאלים ישימו אליהם לב. בעיקר ראיתי מבוגרים מחויטים נוהגים כך, פחות מהצעירים. רבים משלבים ביחד גם את הפולחן הבודהיסטי, בכל מקום כד ענק ממולא בחול בו ניתן לנעוץ מקלות קטורת. מנהג יפה אחר הוא 'גילוי העתידות', משהו בסגנון 'עתידות מסטיק בזוקה' שלנו, אתה ניצב מול קיר מלא בעשרות מגירות, מנער בנמרצות קופסת מתכת ומוציא מתוכה מקלון עץ עליו רשום מספר, על פי המספר אתה פותח מגירה, בה דפים עם 'מזלך וגורלך', אתה קורא את 'העתיד' (הטופס, נקרא ביפאנית: אמיקוג'י) מגלגל את הנייר וקושר אותו על סבכת מתכת בחזית המקדש, כדי שהאלים יוכלו לקרוא ולקיים – מקסים. טופס כזה עולה 100 יין, שהם כ-4 ₪. גם לבודהיסטים יש גרסה נחמדה למודל 'הכותל המערבי' שלנו. אפשרות אחת, הפשוטה יותר, לבחור 'בקשה' כלשהיא כמו: אהבה, הצלחה בעסקים, חברות – מתוך לוח בקשות הכתובות על מרובעי עץ קטנים, להניחה מול המקדש ולשלם כמה יינים לנזיר הפנוי, אפשרות שנייה, לקנות סוג של Chopsticks מעט יותר רחבים ולכתוב לבד את הבקשה. הסבירו לי שהבודהה קורא רק יפאנית, אז הלכתי על חלופה א', מארז של 5 תפילות … דוד סלע, בספרו על יפן, אומר שאם זה לא עוזר זה בטח לא מזיק…..וכמובן ליד כל מקדש לא נפקד מקומה של הפגודה, משכנה של אחת מעצמות בודהה ה-I, שנפוצו לכל עבר לטובת מאמיניו, מעליה ספיראלה ממתכת עם תשע טבעות, המסמנת את מרכז ההשראה.

את כל הדברים המדהימים הללו רואים באזור שנקרא 'אקאסאקה' בצידה הצפון-מזרחי של טוקיו. לוקחים את הקו האדום (A) שנקרא Toei Asakusa Line לכיוון Oshiage ויורדים בתחנה A18 Asakusa. חוצים את הכביש הראשי נכנסים מבעד לשער קאמינארימון, מטיילים ביריד נאקאמיס הצבעוני והקומפאקטי, ומגיעים לשער הוזומון, שם מרוכזים, פגודת 5 הקומות, מקדש קאנון אסקוסה, מקדש אסקוסה ועוד. כול הסיור נמשך 1.5-2 שעות, תלוי כמה מתחברים למקום … הספרים ממליצים להסתובב גם ברחובות הצדדיים, אני וויתרתי.

בפעם הקודמת בתאילנד, הלכתי עם זה די רחוק במקדש בצ'אנ-מאי, יומיים אחרי זה כבר הייתי בתוך גל הצונאמי, מסתבר שצריך להיזהר קצת עם הבקשות … מה שמפריע לעין הישראלית, שבגמלונים של המקדשים וגם לאורך כדים וקירות של תשמישי קדושה אחרים, מופיע עיטור בולט של צלב קרס, אני מניח שמקורו כאן קדום הרבה יותר מתקופת אימוצו ע"י המשטר הנאצי, אך עדין לכולנו רפלקס מותנה לקיומו, אחרי מלחמת עולם ה – II. שווה בדיקה מה המקור ולמה לא הוסר אחרי המלחמה ?!

גנים, גנים ופארקים …
טוקיו נתפסת ע"י רבים כעיר עמוסה, צפופה וסואנת, אני לא הרגשתי כך, לא באזורי העסקים המודרניים, לא בשווקים ובטח לא בפארקים הענקיים שלה וזה למרות שאלפים, בטח עשרות אלפים סובבים אותך ללא הרף. מי שמטייל בפארקים באמצע היום אלה רק מקומיים, בעונה הזו של השנה ספרתי במהלך שעתיים של סיור רק תיירים בודדים. יש לא מעט פארקים כאלה בעיר, אחד המיוחדים הינו וונו (Uneo). זהו פארק עצום שהפך משכנם של כמה מהמוזיאונים החשובים בטוקיו (המוזיאון הלאומי טוקיו, מוזיאון המדע, גן החיות של העיר …) זמני לא היה בידי, היה עלי להספיק את כל טוקיו ביום אחד, גם היפאנית שלי לא משהו, כך שוויתרתי על המוזיאונים הפעם … מה שכן חיפשתי ואחרי הרבה זמן של פטרולים הלוך ושוב גם מצאתי, בעזרת מקומיים ובעזרת זוג קנדיים וזוג סינים (שידעו אנגלית מושלמת …) זה את מקדש 'קיומיזודו'. בספרים כתוב כי למקדש זה נוהגים לבוא הורים המצפים ללידה כדי לברך את ילדם החדש, או מייד לאחר הלידה. כסימבול הם מביאים בובה קטנה ומשאירים אותה במקדש לאלת הרחמים. פעם בשנה, בספטמבר, שורפים את כול הבובות ומפנים מקום לשנה נוספת. רציתי, התכוונתי לפחות, לקנות ולברך בובה אחת עבור קרובת משפחה שלי לקראת הלידה, אבל לא מצאנו זכר למנהג הזה בשטח, למרות שכל השלטים הורו על כך שהגענו למקום הנכון.
הפארק גדול ומרשים, מרובה בצמחיית עצים שבתקופה הזו, בסתיו, עשירה בשלל צבעים. גווני נחושת, צהוב, אדום וירוקים שולטים בכיפה. מימה שנהניתי בין השאר בפארק היה לראות ילדים קטנים בני שנתיים-שלוש. חלקם עם סבא וסבתא ששומרים עליהם מכל משמר וחלקם במסגרות של גני ילדים, מטופלים בכמעט מבוגר על כל שני ילדים. הם לבושים בחליפות אחידות, תמיד עם ז'קטים, תמיד עם כובע בארט תואם, נעליים וגרביים עד הברכיים וכמובן מכנס קצר. יש משהו מאוד מוזר בעיני, בהשוואה לתרבות שלנו, גם אצל בנות בבית ספר, כולם לבושים 'מאוד' בחלק העליון, ז"א חולצה וסוודר ועניבה וג'קט וכובע, אבל הרגלים חשופות לחלוטין, למרות צינת האוויר. בנים במכנסיים קצרים, בנות בחצאיות מיני, גרביים ונעליים תואמות. רבים לא נוהגים ללבוש מכנסיים ארוכים. על מכנסי ג'ינס אין בכלל מה לדבר. גם נשים צעירות בנות 20-40 תלבשנה בדרך כלל כל מיני בולרו-ים וז'קטים, מכנסיים עד הברכיים או מיני ומגפיים, הן נראות כמו 'סוכרייה על מקל'. לגבי גברים מגיל העשרה ומעלה, אין שאלה, תמיד חליפות.

בפארק יש גם אגם גדול, אגם 'שינובאזו', במפות לפחות הוא כחול, 'בספרים' אפשר לשכור סירה ולשוט בין חופיו, במציאות – אכזבה. כל שטח האגם מכוסה צמחייה סבוכה, מלא בעופות מים מקננות, יותר אגם החולה, או אגם ירוחם מאשר 'כנרת' כחולה ושלווה … חוויה מיוחדת הייתה לי במקדש קטן מצפונו של האגם ('טושוגו'). שביל הכניסה אליו מאוד מיוחד, עם עמודי זיכרון ותפילה שלא ברור לי פשרם. במקום אחד יש 'נר תמיד' לזכרם של קורבנות הירושימה ונאגאסקי. המצבה לא מיוחדת כל-כך והיא עטורה זרים של מבקרים מזדמנים. בצמוד לה לאורך הקיר שתוחם את גבול המקדש מוצגות תמונות זוועה של אנשים ובתים אחרי נפילת הפצצות. אתה עומד שם ואתה רואה את המראות ואתה שומע את השקט מסביב, ואתה מבין את הזוועה ואתה פשוט בוכה …

אל הפארק ניתן להגיע מכמה תחנות, הכי קרובה לדעתי זו תחנה Ueno הנמצאת גם בקו הרכבת העילית המעגלית של טוקיו, קו היאמנוטה, ה- JR – Japan Rails. גם בקו האפור, Hibiya Line המסומן באות – H, וגם בקו הכתום Ginza Line המסומן באות – G. אני הגעתי לכאן 3 תחנות מאקאסקה בעזרת G.

מלכוּת וקיסרים …
קשה קצת לעקוב רק מקריאה בלא להיעזר במדריך אחרי כל ההתפתחויות ההיסטוריות של יפן, מתקופת היאמאטו (הראשונה) ועד תקופת הייסי (האחרונה). אבל חוסר בפרטים אלה לא מפריע ליהנות מגני הארמון הקיסרי, בשטח כולל של 160 דונם. זהו הפארק הגדול ביותר בתחום השיפוט של טוקיו. הגנים עצומים וביקור בארמון עצמו מחייב הזמנה מראש ומתקיימים סיורים רק בסופי שבוע. אני הסתפקתי לבקר כמו מרבית המבקרים 'בגנים המזרחיים' של המתחם.

אבל עוד קודם לכן, בעצת הספרים, חציתי דרך אחד ממתחמי העסקים היותר מפורסמים והיותר חשובים בטוקיו. איזור גורדי השחקים ומשרדי העסקים של Marunochi. מתחם יפיפה, כולו בתים מודרניים בסגנון ארכיטקטורה של המאה ה-20/1. הרחובות מלאים באנשי עסקים. אומרים כי המשרדים כאן פועלים 24 שעות ביממה ונקבעים פה גורלות פיננסיים שמשפיעים על כלכלת העולם כולו. זה שטח שהיה לא מיושב ומוזנח שנמכר למשפחת מיצובישי, שפיתחה את האזור, והיום גורפת הון עתק מעסקי נדל"ן באזור. כל אנשי העסקים, כולם גברים, לבושי חליפות 3 חלקים, מאוד מהודרים, תיקי מנהלים בגודל שמספיק רק למחשב נייד וזהו. לכל היפנים שיער חלק ודק, הרבה מהגברים מסתרקים כמו חתול שחובר לשקע חשמלי, קרי, שיער סומר לכל הכיוונים, עניין של טעם. אגב, גם דמויות הקומיקס הנערצות על היפנים מסורקים בצורה זהה. מה שמעניין לראות ברחובות, חוץ מגינון נאה, ניקיון מופתי ומכוניות מהודרת, היא התופעה שכמעט אין פרסומות מסחריות, שכל-כך מכערות את הערים האירופאיות/אמריקאיות. השלטים היחידים והרבים ברחוב הם הפנייה למבחר מסעדות בלתי יאמן. בבניינים האלה עובדים עשרות אלפי עובדים שמה שמטריד אותם פעמיים ביום זה איפה לאכול. המחיר אולי פי 3 ופי 4 בהשוואה למסעדות העממיות בהן נהגתי לאכול, כדי להתחכך באוכלוסייה המקומית, אבל נראה לא פחות טעים. במתחם Marunochi עוברים גם דרך תחנת הרכבת הגדולה ביותר בטוקיו, Tokyo Station הבנויה כהעתק של תחנת הרכבת הראשית באמסטרדם, שווה ביקור, למיטב זיכרוני 300 אלף איש עוברים בה, בשעת העומס !

הסיור בגנים המזרחיים נעים ונחמד, קצת קשה לרגלים עייפות, יש נוף יפה של העיר ובעיקרון זה גן יפאני ובוטאני משולב. במתחם תחנות הסבר באנגלית של בתי השומרים, חומות המגן, מרכז מוזיקלי מרשים מבחוץ ועוד. הפארק נחשב אתר לאומי ולכן הרבה עובדים מבוגרים, מתנדבים לתחזק אותו. רואים קבוצות קבוצות שלבושות במיטב חליפות העבודה המקובלות, למרות שבסך הכול מדובר בגירוף עלים סיזיפי, הנעשה ע"י קבוצות קשישים שקצת מחפשים עיסוק בחיים. העבודה לא יעילה לחלוטין, מתאימה יותר למדינות של כוח עבודה זול, אבל נחמד לראות את רוח ההתנדבות …

שוק הדגים ב- Tsukiji
חוויה של פעם בחיים. מי שלא איסטניס וקצת שפריץ של מי ים מלוחים, רווי בדם הדגה לסוגיה, לא מפריע לו, זה המקום בשבילו. לא היה לי כוח להתייצב בשוק מתי שמומלץ, ב- 5 בבוקר, עת מגיעים הדייגים עם שללם לחוף ומתחילה בורסת המכירות, אבל גם ב- 7:30 השוק מרתק. מדובר במתחם לא גדול מדי במושגים של עיר כמו טוקיו שעיקר תזונתה על הים. קלחת של אלפי מוכרים, קונים ושליחים מתנהלת בשוק הזה בצורה מופתית. יש איזור של חנויות שוק רגילות, סטייל שוק לווינסקי, כולל מסעדות עממיות. יש את מתחם המכירה הסיטונאי בו מעמיסים סחורה על רמפות ויש את השוק הקמעונאי ל-'עמך'. זה נראה כמו כוורת אדירה שכולם יודעים בדיוק מה קורה, סחורות בארגזי קלקר עם קרח חולפות אנא ואנה ע"ג עגלות ידניות מיוחדות ועגלות ממוכנות מיוחדות גם הן. אלפי רכבים קטנים וגדולים נעים בערבוביה אחת גדולה, ללא סדר ועם סדר אין סופי, אין קללות, אין צעקות, אין תאונות הכול זורם כמו 'דגים בים'. לקינוח אחרי הסיור, טעמתי מרק 'סובה' טיפוסי, הכולל אטריות, ירקות, דגים מטוגנים סטייל טמפורה, קערה כזו עולה 700 יין ואתה שבע איתה לכל היום…

עד כאן

טוקיו מדהימה ויש עוד הרבה מקומות שלא כיסיתי, נדרשים ארבעה עד חמישה ימים ביקור מפורט יותר במקומות הנ"ל וגם במקומות שלא הספקתי, שמופיעים בכל מדריך טיולים ומפות לתייר: איזור גינזה, אקיהאבארה, איקבוקורו, שינג'וקו, שיבויה, האראג'וקו, רופונגי, קאמייאצ'ו ויש כמובן עוד הרבה אתרים נוספים ביפן רבתי: קיוטו, נארה, הר פוג'י, אוסקה וערים רבות אחרות.

Claire E. White, העורכת של מגזין האינטרנט המקוון The Internet Writing Journal מפרסמת בגליון נובמבר 2005 מאמר בנושא בלוגים תחת הכותרת (איך לא..) The Author's Dilemma: To Blog or Not to Blog. אמנם המאמר עוסק בדילמה של סופרים האם לכתוב ולפרסם בבלוג כדי לקדם את הפרסום וההפצה של ספריהם בעולם של ימינו, אך עם זאת המאמר סוקר בצורה רחבה את נושא הבלוגים, מציג סגנונות שונים, מנתח את ה 'בעד' וה 'נגד' ובמובן זה הוא מאיר נקודות רבות וחשובות לציבור הבלוגרים בכלל, לא רק לסופרים.

קיימות דוגמאות רבות לסופרים שתיעדו והסתייעו בבלוגים במהלך יצירת ספר, לפני שיצא בדפוס. אחת הדוגמאות לכך הוא הבלוג של Steve Denning, לשעבר מנהל הידע בבנק העולמי וכיום עוסק בליווי ארגונים רבים בעולם בנושאי ניהול ידע ושימוש בסיפור-סיפורים ככלי לניהול ידע ולמידה ארגונית. Steve פתח בלוג שליווה את ספרו The Leader's Guide to storytelling. ברשימות השונות בבלוג הוא פרסם את פרקי הספר, ומתגובות הקוראים לרשימותיו הוא עדכן ועיצב את הספר במתכונתו הסופית. באמצעות הבלוג הוא בחן עם הקוראים רעיונות שלו, קיבל עליהם משוב, ואף שילב רעיונות שנוצרו בדיאלוג בינו ובין קוראיו – בספר. כך, למעשה, בתהליך המאמץ למידה וניהול ידע, בארגון וירטואלי (סטיב וקוראיו), הוא יצר ספר (ידע חדש) בשיתוף הקוראים של הבלוג.

בעידן שלנו, בו התהליכים ה 'מסורתיים' המוכרים לנו משתנים ואף מתהפכים, זו דוגמה לכך שספר המוכר לנו, כבר הפך למשהו אחר, שונה, רב-ממדי ודינמי. הספר הוא כיום תוצר אינטראקטיבי של ידע דינמי המשותף לסופר ולקוראיו. הסופר מאפשר לקוראיו תפקיד אקטיבי אמיתי בעיצוב וביצירת הספר – כבר בשלב הכתיבה ולא רק כמגיבים עם יציאתו של הספר לאור. הדבר מביא לצורך להגדיר מחדש מהם ספרים, וגם – מיהו סופר.

לא רק: גם הקורא הוא כיום 'משהו אחר': בעידן הנוכחי הוא יכול לבחור וליהנות מתפקיד אקטיבי יותר בעיצוב ה 'ספר', בהשפעה על התוכן, על העלילה וגם להיות חלק ממנה. תפקיד הקורא רחב יותר מבעבר והוא מתחיל עם תחילת כתיבת הספר.

והספר? גם עיצוב הספר 'החדש' כבר אינו סופי. ייתכן כי יתווספו קוראים התורמים ליצירה עוד ועוד. האם הכתיבה של הספר "תסתיים" מתישהו?

מה כל זה אומר לנו? האם תאבד המשמעות של 'מהדורה'? האם המונח Deadline יחלוף? מה כל זה אומר על המשמעות ועל מושג של הזמן? בעולמנו הדחוס והדחוק לזמן יש משמעות רבה מאוד: זמן תגובה מהיר, מזון מהיר, קפה מהיר, מייד, עכשיו. ת'כלס.

האם הזמן יפסיק להיות גורם כה דומיננטי לאמידה, למדידה? איך נדע בעתיד אם משהו "הסתיים"?

סביבת העבודה משתנה, מתרחבת ותופסת צורה חדשה. מה שהחל כמדריך טלפון ארגוני ניירתי, הפך להיות אחר כך, מדריך טלפון דומה באינטרה-נט הארגוני. השלב הבא הוא אתרי ידע אישיים כתשתית תומכת ידע. מכונת הכתיבה הכדורית עם הטיפקס הופכת כיום להיות סביבה אישית ליצירת תוכן בארגון. האמנם Web 2.0 ארגוני?

אנחנו רואים יותר ויותר את השימוש בבלוגים 'ארגוניים' (Corporate Blogs) אבל באינטרנט. כאשר יש לכך כל מיני מטרות: שיווק, תקשורת עם לקוחות, איתור רעיונות למוצרים חדשים, בחינת מוצרים לפני החדרתם לשוק, ועוד. יש גם מנכ"לים של ארגונים הכותבים בבלוגים מסיבות דומות, גם בארץ וגם בחו"ל.

בעת האחרונה מסתמנת מגמה מאוד מעניינת: מתחילה התעניינות בנושא של אתרי-ידע אישיים ושימוש בהם בתוך הארגונים. מה שהחל כתופעה 'מחוץ' לארגונים, הבלוגים, הולך וחודר לאיטו לתוך ארגון, וראוי להעלות בהקשר לכך כמה נקודות.

אתרים אישיים כתשתית תומכת ידע בארגון כדאי של תיתפס ולא תמוצב כעוד 'שירות ידע', כ Feature טכנולוגי נוסף, או כאופנה חולפת בתהליכי ניהול הידע בארגון. אתר ידע אישי אינו מטרה בפני עצמה או פתרון טכנולוגי אלא עומד בלב תפיסת ניהול הידע הארגוני.

האתגר הניהולי והעסקי עימו מתמודד ארגון בעידן הידע הוא איך לעשות שימוש מושכל בידע הנצבר והידע הנוצר בארגון למימוש הייעוד העסקי של הארגון – מובילות בשוק תחרותי. הידע הזה, הוא המנוע ליצירת ערכים עסקיים חדשים: מוצרים מתקדמים, שיטות עבודה מתקדמות, תפיסות ניהוליות חדשניות.

הידע נמצא במקור אצל עובדי הידע בארגון. הם עוסקים כל העת בכל שלבי מחזור החיים של הידע: לימוד, חקר, איתור, איסוף, גיבוש, הבנייה, תיעוד, שימור, יצירת ידע חדש, הפצה ועוד. כמובן, שלא כל השלבים האלו מתקיימים וגם – לא כל השלבים מתקיימים באופן השלם והמלא, בדרך כלל בגלל סיבות תרבותיות, ו/או תהליכיות ו/או תשתיתיות.

הארגון, בנסותו להתמודד עם אתגרים אלו, משקיע משאבים בהנעת תהליכי למידה ארגונית וניהול ידע ובתמיכה בתהליכים אלו באמצעות תשתיות תומכת ידע (גם תשתיות טכנולוגיות).

ההתמודדות כוללת תמיד סוגיות תחת המינוח 'הטמעה':

איך להניע עובדים ללמוד, לשתף בידע, ליצור ביחד ידע חדש, לצרוך ידע, ללמוד מידע של אחרים – בקיצור 'לקחת אחריות' על הידע שבאחריותם ובתפקידם ולהפוך להיות לא רק לומדים ויצרנים של ידע חדש אלא גם מנהלים של הידע. איך להפוך ידע סמוי לידע גלוי.

לדעתי, הדרך האפקטיבית היא לאפשר לעובדי ידע 'מקום אישי' או 'סביבה אישית' שבה הם יוכלו להציג את הידע שלהם, לפתח אותו, לקיים סביבו דיאלוג, להפנות למקורות רלוונטיים וכו'. כאשר מאפשרים לעובד ידע מקום אישי שכזה, למשל – באתר אישי, הארגון נחשף לידע של מומחים, ב'נוח' ולא ב 'כוח'.

כדי להתחיל בתהליך שכזה באופן מוצלח, צריך להתחבר לעשייה הקיימת כבר בארגון, רק לצעוד עוד Extra mile אחד:
1. הארגון צריך למפות את תחומי הידע שבליבת העיסוק שלו (כאלו שהארגון רואה אותם כראויים להשקעה וכתורמים ישירות לביזנס) – זו אגב, הטקסונומיה הארגונית הרלוונטית. לא 'עץ תיוק המסמכים'.
2. הארגון צריך לאתר את המומחים בכל תחום ליבה שכזה (לפחות מומחה אחד. בד"כ יש אחד כזה, לעתים יש יותר מאחד, אבל זה 'צרות של עשירים', האתגר הוא למצוא את הראשון).
3. הארגון צריך להקצות 'סביבה' אישית לכל מומחה כזה (בעצם – להרחיב את 'סביבת העבודה' של אותו עובד גם לסביבה 'וירטואלית') אשר בה תתהווה צמת-ידע בתחום הליבה

יש סינדרום מוטעה באשר ל 'ידע זה כוח': הכוח של המומחה הוא בכך שהוא חושף מה היוא יודע ולא בכך שהוא שומר את הידע לעצמו. מומחה מייחל שישאלו אותו, שיוועצו בו, שיביאו את הידע שלו למימוש פרקטי. על כן, כאשר מומחה-ידע מקבל 'סביבה' אישית לפתוח הידע שלו – זו ההכרה, ההוקרה והתגמול האפקטיביים ביותר שארגון יכול לתת לעובדים שלו, כך שאין כאן התמודדות עם סוגיות מוטיוציה.

סיפור על סיפורי ניהול
איך אוסף הולך וגדל של עצות ניהוליות למנהלים בכירים משנה צורה, מתגלגל מיד אל יד ומגיע להיות להיט ניהולי? המאמר הזה מביא את הסיפור על הסיפורים הניהוליים המרתקים של מנכ"לים בתאגידים גדולים. הסיפורים נאספו במשך השנים, נמסר כמדריך 'סודי' (הדואליות של שיתוף בידע…) ממנכ"ל למנכ"ל, המקורבים לאותה רשת'. עותק המאמר, כאן.

מידע סמוי לידע גלוי

You remember 1/3 of what you read, 1/2 of what people tell you, but 100 percent of what you feel

זה הזכיר לי במידה מרובה את המסלול שבין הידע הסמוי לידע הגלוי, כפי שביטא אותו Dave Snowden הנוהג לומר:

You always know more then you can tell, and you can always tell more then you can write down

ניהול (בעידן ה)ידע – ה 'רך' וה 'קשה' – משנים צורה..

אני טוען כבר זמן רב כי ניהול ידע הוא למעשה ניהול בעידן הידע. בעידן הידע, הידע נמצא לרוב 'בקצה' אצל עובד הידע, דבר המחייב את עובד הידע לשנות את תפיסת הפעולה שלו, להיות אחראי ומוביל בכל הקשור באחריותו ליצירת ידע חדש, לשיתוף, שימור, תיעוד והפצה של הידע עם העמיתים שלו לטובת מימוש מיטבי של יעדי הארגון. גם המנהל בעידן הידע חייב לשנות את תפיסת הפעולה שלו: מתוך הכרה כי למנהל כבר אין בלעדיות על הידע, נדרשת ממנו מיומנות ניהול אחרת מבעבר. הוא הופך לאחראי לכך שעובדיו יידעו כמה שיותר. הוא חייב לאפשר להם סביבה נוחה ליצירת הידע, לתת כבוד ליד וכבוד ליודע.

השינוי אצל העובד (שהופך למנהל ידע) ואצל המנהל (שרוכש ידע ניהולי חדש) משנים את המאזן של רך-קשה בניהול ידע. ניהול נתפס בעבר כמשהו קשה, נוקשה, קשור בנהלים, במסגרות, בהנחיות אנכיות. הניהול הופך כיום לנושא רך: מנהלים עסוקים היות באיתור דרכים יעילות ל 'הגיע' אל העובדים שלהם (אפילו במודל 'ניהול באמצעות Baseball…) וכך, אל הידע של העובדים שלהם, בדרכים רכות יותר, כך עולה החשיבות של השימוש בסיפור ככלי לתקשורת, להעברת ידע, ליצירת חזון משותף ולמידה ארגונית. באופן דומה, הידע, שבעבר נתפס כ 'רך', אמורפי, בלתי ניתן לכימות, מורכב לאיתור, מיון, תיעוד, הופך כיום למשהו יותר 'קשה'. ארגונים עוסקים כיום במאמצים רבים להבנות את הידע, לתעד אותו ולנהל אותו.

ולכן, רגש, הופך לכלי מאוד מעשי בניהול הידע בארגון. טכנולוגיה (כמו למשל: בלוג ארגוני, אתר אישי בארגון) הופכת להיות כלי לתיעוד סיפורים וידע, תובנות וגם תחושות ורגשות.

אגב, מי שמעוניין בעותק של ספרו של Swanson, יוכל לבקשו כאן.

בלוגרים, הקליקו כאן ואל ייאוש…
מקור: אתר The Nonist

אור עקיבא
כמה ימים לפני צאתנו להודו, הלך לעולמו הנשיא השביעי, עזר ויצמן ז"ל ונטמן באדמת אור-עקיבא. ויצמן, הפך לאגדה כבר בחייו, פרקי חייו נסקרו בהרחבה, כמו למשל בתכנית 'חיים שכאלה' ששודרה עליו כבר לפני כמעט שלושים שנה (!) עוד בטרם מלאו לו חמישים שנה. בספריו, ובספרים שנכתבו עליו יש תיעוד על צעירותו, בחרותו ובגרותו. להפתעתנו, נשב ועלה שמו ונשזר במקומות, אירועים ואנשים בהם פגשנו במסענו לדרום הודו. זה לא היה מתוכנן, אך זה פשוט התחוור והתחבר.

בית העלמין נעלם – השורשים נטועים עמוק

"עכשיו", אומרת לנו חברתנו, "עכשיו נספר לכם סיפור מדהים". בדרך חזרה מפארק ה Banyan Trees, תחת רישומם של השורשים היוצאים מן הענף, מכים באדמה וחוזר חלילה, ממש בכניסה המזרחית של העיר, אנחנו פונים שמאלה מהכביש הראשי ומגיעים אל ספו של בית העלמין היהודי. "בית החיים", שמו, כמה אירוני. על השלט בכניסה רשום: Jewish Burial Ground, אדמת קבורה יהודית בתרגום חופשי. 

נוסד ב 1925 למניינם, 5876 למינינו. חברתנו, שכבר ביקרה כאן מספר פעמים ניכר, מתקבלת כאן במאור פנים. על המתחם, הנמצא ממש בסמוך לבית עלמין מוסלמי גדול, שומרת משפחה מוסלמית המתגוררת במקום. מפתיע, אך על חזית הבית מופיע שלט כי הבית הוקם ע"י אחד Maurice Moses בשנת 1996. מי הוא Moses זה? מי היא Mrs. Isako המסתורית אשר לה מוקדש המבנה? המקום נקי, וניכר כי מושקעת כאן תשומת לב בהשגחה קבועה על המקום.

אנחנו מביטים בהשתאות על שורות הקברים הפזורים באתר. מביטים על תאריכי הפטירה, על השמות, על הסיפורים המופיעים בשורות מעטות על המצבות. כל פעם שאתה רואה הקדשה ליקיר על קברו, אתה תוהה מהו הסיפור שבעטיו זכו הנפטרים למלים כה טובות? מי היו? במה עסקו?
הנה למשל, על אחד הקברים:

Sweet are the memoirs that never fade
Of one beloved but could not save
Always so true, unselfish and kind
Few on this earth her equal will find
A beautiful life that came to an end
She died as she lived everyone’s friend

השמות והתאריכים מחזירים אותנו שנים רבות אחורה: יוסף מַצְרי, משה אשכנזי, יוסף חי, עיראקים? מצרים? הודים?!
ואז, "הנה, זה הקבר". מצביעה חברתנו, זה האיש. זה הסיפור שסיפרתי לכם.

"אתה במקרה מכיר כאן עשרה יהודים?"
לפני כשנה קיבל חברי הנמצא בבנגלור שיחת טלפון מפתיעה. "אנחנו לא מכירים, אני גם לא גרה כאן", אמרה לו בקול מתנגן מעבר לקו. "אבל אולי אתה מכיר עשרה יהודים בבנגלור?". דברים מוזרים רבים חוו חברינו בבנגלור, ואין ספק כי זה היה אחד המוזרים שבהם. "בשביל מה את צריכה עשרה יהודים?", שאל. "תראה, בקרוב ימלאו עשרים שנה לפטירתו של אבי, ואני רוצה לערוך לכבודו אזכרה ואני זקוקה למניין." אזכרה. בבנגלור. לא ייתכן. "איפה זה יהיה" שאל. "כאן, בבנגלור, בבית העלמין היהודי", אמרה. בבנגלור? בית עלמין יהודי? "הרי בכל מקום שבררנו וכל מי ששאלנו נאמר לנו שאין בבנגלור בית עלמין יהודי". משהו החלו סומר את שערו. הוא נזכר איך העלה חרס בידו, אז, כשהיה צריך למצוא פתרון לבעיה כאובה, קשה. ומהר. אפילו בשגרירות הישראלית לא ידעו על כך. הוא נזכר במה שקרה חצי שנה קודם לכן. אילו רק ידענו מה אנחנו יודעים. אילו רק ידענו כי יש בבנגלור בית עלמין יהודי.

מעניין למניין
חברי שהוא אדם רגיש בכלל ובפרט בנושאים שכאלה, הגיב מייד. "אין בעיה, זה לא עניין מסובך", השיב לה. אמר ועשה. עד למועד האזכרה, מספר שעות לאחר שיחת הטלפון המאוד יוצאת-דופן, הכול כבר היה מאורגן. כחמישה עשר ישראלים שהתקבצו מבנגלור והסביבה נרתמו למצווה ולקריאה. סביב מצבתו של האב, ניצבו בתו שהגיעה מאירופה, בנו החי בבנגלור מזה שנים, משפחותיהם, והמגויסים למניין. ההתייצבות הייתה מלאה. ההתוועדות הייחודית הזו הייתה מרגשת ביותר. נוספה לכך ההתרגשות על 'גילוי' בית העלמין שלא היה ידוע עד כה.

ממשה עד Moses
לאט התגלגל לו הסיפור. כך קרה שמשפחת מוזס החלה לתמוך בבית העלמין היהודי הישן בבנגלור. זה החל בשיקום האתר, המשיך בבניית בית עבור המשפחה (המוסלמית!) השומרת על המקום ומטפחת אותו, בשכנות לבית העלמין המוסלמי. באותו הערב, ערב שבת, נערכה סעודת שבת בבית משפחת האח בבנגלור. סביב השולחן נתקבצו ובאו בני המשפחה המקומיים ואלו מאירופה, חברינו, וישראלים נוספים. כך החלה קשר מיוחד שנמשך עד היום. האח, מאמן סוסים מפורסם, מתגורר כאן במשך שנים רבות. יש לו קשר מיוחד למקום ולאנשים. אהבתו לסוסים גדולה. עוד נדבר על כך באחת הרשימות בעתיד. ועדיין, שאלה אחת נותר בעינה, פתוחה. "איך בכלל הגעתם אלי?" שאל חברי. "זה פשוט" אמר האח. "החבר הטוב ביותר שלי כאן בבנגלור הוא הקבלן שבנה את מתחם הדירות שבו אתם מתגוררים. שאלתי אותו אם הוא מכיר יהודים נוספים כאן, והוא הפנה אותי אליך"…

האיש הוא קבלן בניין ויזם נדל"ן גדול כאן. אה, עוד עניין קטן, הוא מוסלמי.

יהודיה הגרה בצרפת ויהודי המתגורר בהודו מסתייעים בקבלן מוסלמי כדי שימצא יהודים אחרים לארגן מניין לאזכרה סביב קבר אביהם בבית עלמין שלא ידעו על קיומו. עולם גלובלי ללא גבולות. פרופורציות.

ילנקה
אמנם זה היום השלישי שלנו כאן אך אנחנו כבר חשים כ 'ותיקים' ומזהים מדי פעם את השלט המורה Yelahanka. כשעוברים על יד אפשר לזהות את סמל חיל האוויר ההודי, חרטומי מטוסים מבצבצים מעבר לחומות. בכיכר המובילה לשם ממוקם דגם של מטוס קרב. השם זה מצלצל מוכר ואני מנסה להיזכר. שדה תעופה? בסיס חיל אוויר? פשפוש קל בזיכרון בגיבוי עיון מהיר באינטרנט מביא אותנו אל תקופת שירותו הצבאי של הנשיא השביעי שלנו שאך זה הלך לעולמו, עזר ויצמן ז"ל. ויצמן ביקר בהודו כנשיא ב 1996 לביקור היסטורי שסימן את הידוק שיתוף הפעולה עם הודו. במהלך הביקור הרשמי, מארחיו ארגנו לו ביקור באותו בסיס תעופה בו שרת תקופה לא מבוטל בעת מלחמת העולם השנייה כטייס של ה RAF, חיל האוויר של הוד מלכותה. אבל, הקשר שמרתק אותנו הוא אחר. הסיפור על 'קבלת השבת' בבית משפחת מוזס לאחר האזכרה לאבי המשפחה שנפטר, קושרת קשר אחר, מרתק לא פחות.
'קבלת שבת' כל שבת
כבר אז, בימי מלחמת העולם השנייה, הייתה נערכת בבית משפחת מוזס בבנגלור 'קבלת שבת'. כל שבת. טיס צעיר, יהודי, איש ה RAF מצא את דרכו למשפחת מוזס והיה מסב אל שולחנם מדי שבת. זה היה בחור תמיר בשנות העשרים, בפיו אנגלית משובחת, וסיפורים לרוב. האיש התחבב מיד על מארחיו. הנה כי כן, איש מהמשתתפים ב 'קבלת השבת' בבנגלור של מלחמת העולם השנייה לא שיער שיחלפו כמעט חמישים שנה עד שהטייס הצעיר יהפוך לנשיא מדינת ישראל.
מעגלים נסגרים
באותו ביקור היסטורי של ויצמן ז"ל בהודו ב 1996, היו לו מספר מפגשים מרגשים. על הביקור בבסיס ילנקה כבר סופר כאן. מה שפחות ידוע הוא פגישתו המרגשת של ויצמן עם בנו של מארחו לקבלת השבת. כן, זה אותו אדם שעשר שנים אחר כך, אחותו הניעה את כל הישראלים בבנגלור להשתתף במניין באזכרה לאביה שמת עשרים שנה קודם לכן.
המפגש המרגש השלישי של ויצמן באותו ביקור היה בבית הכנסת היהודי העתיק בקוצ'ין. אבל, זה עוד יגיע. סבלנות. קחו את הזמן בהודית. לאט.

הרשימה הבאה: ניהול ידע בגן עדן – בית הסירה כפורטל ארגוני 

רשימות קודמות:

מבט קרוב מרחוק – על זיכרון ועל עצמאות
"The only place" בעולם בו אתה יכול להזמין Shalom’s Special
בנגלור רבתי – מסע (אל ה)שורשים בחזרה

כל החושים כולם
כשאתה מגיע להודו, יותר מאשר במקומות אחרים בעולם, כל החושים שלך נכנסים לפעולה, במקביל ומיד. כולם, כל החמישה עובדים כאן יחד, ובעוצמה. המראות מרתקים את העין: הצבעים של יריעות הסארי, דוכני התבלינים, הבניינים העתיקים לצד מבני ההיי-טק הסטריליים. הריחות העזים מהבישול ההודי, דרך דוכני האננס והמנגו ועד לצחנת השוק והרחוב. המגע המיוחד של הצ'אפאטי בלשון ובחיך, הטעם של הפאראתה והנאן, נמסים בפה ומחליקים בגרון. השרשראות וצמידי הכסף מרשרשים כאן, אחרת. החושים גם מתערבבים זה בזה. יוצרים צירופים מרתקים. המוני האדם ברחוב מתחברים לתחושת ביתיות נעימה, בהודו 'רואים את הקולות' וגם 'שומעים את התמונות'. כל החושים כולם, דוהרים יחד, וסוחפים אותך. אין טעם להתנגד לכך. לזרום, לזרום.

הפרה 'שלנו' – עניין של גבולות גזרה זה היום השלישי שלנו בבנגלור. אנחנו כבר מרגישים די ותיקים במקום. מארחינו מציעים לנו 'לקחת' את המקום לאט. לא לרוץ, להתחבר לקצב של המקום, לתרבות, לנהגים. אנחנו נענים לכך ברצון, כך אנחנו מפתחים אט אט את התחושה כי למעשה, אנחנו 'חיים כאן' במשך שלושה שבועות. לא רק 'מטיילים' כאן כתיירים. כשזה אפשרי, זה מומלץ. רק מעשיר את החוויה. בבוקר, כשאנחנו יוצאים מן המתחם לרחוב, אנחנו נתקלים בפרה 'שלנו', פרה קל"ב. זו אחת שמאוד קשורה כנראה לסביבה. היא נמצאת בד"כ ממול הדוכן של הבוטנים הקלויים שבכניסה לקניון. בשעות החום היא רובצת לה בשקט. לעתים, היא מתנערת ויוצאת לשטח, היא עושה 'סיבוב', מטלטלת את הראש מצד אל צד, ושבה למקומה. פרת-מקוף שכזו. מאות מאחיותיה משוטטות באופן חופשי במרכז הכביש, בכיכרות, ליד מבני הציבור, בשוק, בין החנויות. משייטות באדישות בין הטוק-טוקים המעשנים. שוטרי התנועה הניצבים בצמתים, כמעט תמיד 2 עד 4 שוטרים, עוטים מסכות כנגד זיהומי המינוע החריף במקום וידיהם עטויות כסיות לבנות. ניגודים אמרנו? בהחלט. ליד המקום בו אנחנו מתגוררים, נמצא ה – Forum. קניון מפואר בן ארבעה מפלסים, עתיר חנויות ברוכות-מותגים בינלאומיים. בית קפה מצוין. חנות ספרים ענקית של רשת בינלאומית בה אפשר למצוא כל ספר שתחפוץ. בספרים מעיינים בכל רגע נתון מאות מקומיים. במפלס העליון אולמות קולנוע בהן מוצגים זה לצד זה מיטב להיטי Hollywood ולצדם – גם מיטב להיטי Bolywood, הגרסה המקומית לתעשיית הסרטים הענפה. גם המוזיקה הבוקעת ממערכות הקול הפנים-קניונית – מוכרת, אבל רגע – בעצם לא. לוקח לנו מעט זמן כדי להבחין כי מדובר למעשה במוזיקה הודית, מלווה בעיבודים מערביים אינסטרומנטאליים. נשמע מוכר ונעים להפליא. בכבישים יש תנועה רבה, כל הזמן. לא תמיד ברור (לך) היכן המסלולים, הנתיבים, נקודות העצירה. אל תטרח. אם אפשר להמליץ – אל תנהג, תשאיר את זה למקצוענים. הם יודעים מצוין את המלאכה. גם את קיצורי הדרך. גם אל תסתכל על הנהג, וגם – לא על התנועה ממול. יש מקרים בהם אתה יכול לראות במסלול שלך את הרכב הבא ממול. לא לדאוג. בדיוק ברגע המתאים, זה מסתדר לו. מין נהיגה שכזו. ניהול בעידן של כאוס. אתה גם מקבלים מימדים חדשים לגבי מרחק בטוח מכלי הרכב שלפניך. מסתבר שמרחק בטוח הוא עניין גמיש בהודו. הבהוב בפנסים הראשיים לרכב שממולך או לזה שלפניך, פשוט לא אפקטיבי כאן. הצפירות – כן. מתרגלים לכך די מהר עד שהצרימה נעלמת.כולם צופרים. כל הזמן. לכולם. לפני סיבוב, בזמן סיבוב, ואחריו. רק במקרה אחד לא צופרים. לפרה. יחש הבנה שבשתיקה. מבט עיניים בין הנהג לפרה, מספיק. כל אחד יודע את מקומו. עניין של גבולות גזרה.

הנהגת קארנאטאקה, שבט בנגלור, גדוד בהאראת
משהו ברחוב 'תופס' אותנו, מעורר אצלנו מחשבה על הבית. ליד מבנה ענק, מתנוססת מודעה המבשרת על כנס נוער קרוב. 'מחנה קיץ' של צופי בנגלור. שני הצאצאים שלנו, קרועי ומורעלי-צופים, נשארו עם החניכים בבית. זה מזכיר לנו את הילדים בבית. לא בטוח שבשבט בנגלור שמעו על שבט 'אפיק'. לעומת הצריף הרעוע אצלנו, המבנה הענק הוא כנראה מימי הבריטים על פי סגנון הבנייה. רחבה גדולה בחזית, כזו עם פוטנציאל למסדרים. רמת יוחנן נראית מכאן רחוקה ביותר…ובכל זאת, יש משהו דומה, בצופים כאן ושם: הסנאדה, משאב חיוני במחנות הקיץ של הצופים ביערות ציפורי, וכפר הרא"ה, הוא משאב חיוני של ממש בהודו. כאן משתמשים במוטות הסנאדה להקמת פיגומים לבנייה ולשיפוצים. מה שנוכר אצלנו כפיגומי ברזל המתחברים זה לזה כמו אבני בנין של לגו, הופך כאן בהודו למרתון מקצועי של 'כפיתות', המוכר לחניכי ומדריכי הצופים כשהם מקימים את המתקנים במחנות הקיץ. אתה רואה איך במהירות מדהימה מחברים סנאדות זו לזו. כל פועלת בנין המקימה מערך פיגומי-עץ לשיפוץ בית יכולה להפוך בנקל למדריכה מובילה בשכב"ג המקומי. המראה של עשרות פועלי בניין המתמקמים על קומות הפיגום דומה למופע אקרובאטי ענק בקרקס, או – לחבורת צופים במחנה קיץ ביער ציפורי. הניגוד המדהים בין מבנים מודרניים מנוכרים לפיגומי הסנאדה המקיפים אותם – מוזר ושונה. לצד הדרך, מוצבים שלטי-חוצות ענקיים, ממתינים למפרסם הזריז שישכור אותם כדי לקדם מכירות. מתחת לשלטים, נחבאים להם בצבעים קודרים, דהויים, אוהלי העניים המרודים. לכל משפחה אוהל-חצובה עשוי קש, מכוסה ביריעות פלסטיק כנגד הגשם. מאות כאלו פזורים לצדי הדרכים הראשיות, בסמוך לבניני חברות ההיי-טק, מאחורי הקניונים, מתחת לגשרים. בכל מקום. בשעות הבוקר, כשהעיר מתעוררת, אתה יכול לראות את תושביהם של המחסות הרעועים האלה. תחילה הילדים מגיחים החוצה. יחפים, מלוכלכים, אבל – מצחצחים שיניים במרץ, חיוכיהם – צחורים והם ידידותיים להפליא. (גם זה) הודו.

קפיצה מה "City of Gardens" אל כמה Gardens ב 'סביבה'
בשערי בנגלור אתה נתקל בשלט מאיר פנים: Welcome to Bangalore – The City of Gardens. הודו, תת-יבשת ענקית, מעל מיליארד בני אדם. בנגלור, על שבעת מיליוני תושביה היא מיקרו-קוסמוס של הודו כולה. אפשר אולי להדגים זאת כך: תארו לעצמכם שתייר מגיע לביקור במטרופולין הכה-מוכר שלנו, תל-אביב. הוא שואל אם יש אטרקציות שאפשר לראות בסביבה. בטח, אומרים לו. בוודאי שיש. הנה כמה דוגמאות לאתרים קרובים שאפשר לבקר בהם בסביבת תל אביב: צוק מנרה, מערות בית ג'וברין, ים המלח….הכנרת. ככה זה 'אצלנו'. בנגלור רבתי מורכבת מבנגלור-סיטי, ובנותיה. בבנגלור סיטי יש שכונות ורובעי מגורים, מסחר, מוסדות ציבור וממשלה, היי-טק. את העיר מקיף כביש טבעת, ממנו – יציאות ל 'בנותיה'. ככל שאתה מתרחק ממרכז הטבעת, אתה נחשף למראות אחרים, מרתקים. הסביבה משתנה, הצביון ה 'עירוני' משנה גוונים, יותר ירוק, הרבה יותר ירוק. קפצנו לכמה אתרים ב 'סביבה', הנה הם.
'מתחברים לשורשים': ענפים ושורשים ברשת
בבנגלור, לא צריך הרבה כדי להגיע אל השורשים. יותר מזה – זה מקום בו מתחברים לשורשים. במרחק של כשלושים ק"מ מבנגלור-סיטי, בנסיעה באזור כפרי שהירוק הולך שולט בו, מתקרבים למקום בו אפשר לחזות בתופעת טבע מרתקת, ה Banyan Trees Park. זהו שטח ענק בו אפשר לראות עצי פיקוס הודי שענפיהם הארוכים חוזרים אל הקרקע, מתחברים לשורשים ומצמיחים מחדש גזעים, וחוזר חלילה. התהליך הזה, נמשך כבר מאות בשנים ויוצר סבך מדהים של גזעים, ענפים ושורשים השלובים אלה באלה, כמבוך אינסופי. אי אפשר להבחין איפה מתחיל ואיפה נגמר, הענף, השורש, הגזע. הפארק רחב ידיים, שקט. כשמסתובבים בתוך סבך עצי הפיקוס, הלפותים והלופתים אלו את אלו חשים יציבות וביטחון. הגזעים עבים, הענפים חסונים ויחד הם יוצרים מין רשת שכזו. קשה מאוד לאַתֵר איך נוצרה הרשת הזו. גם לא ניתן כנראה להבין את הזרימה ברשת, בין השורשים לענפים, אך המבנה המורכב והמסובך שלה, מספק חסינות מפגעי הזמן והאדם. זהו מבנה בו קיטוע של חוליה אחת ברצף או פיצול באחד הענפים – לא יביא ל 'נפילת' הרשת. הטבע בגאוניותו יוצר כאן רשת שרידה (Redundant), חסינה (Robust) ומגובה (Backup).

ככלל, אפשר רק לראות את המכניזם המאוד בסיסי של היווצרותה של הרשת: מהמרכז, במעגלים – החוצה, וחוזר חלילה. ברחבי הפלא הזה מסתובבים להם עשרות קופים, ידידותיים, מסבירי פנים, משתובבים עם המבקרים בפארק. אחדים מהם פוסעים להם בנחת, 'מסתחבקים' עם המבקרים במקום. זוג הודים נחמד שעושה אתנחתא, מסייע לי לצלם את הקוף.הגבר שואל אותי: What is your good name, Sir?" זו הדרך בה ההודי יוצר עמך קשר, הדגשת 'טוב שם טוב משמן טוב'. מושיטים יד לקחת מזון המושט אליהם, מתקרבים ל Photoportunity. החשיבות של התיעוד נהירה להם והם זורמים עם זה. כשהם רואים אותנו, בני האדם, הם מבינים שיש לנו יחס מיוחד אליהם. גם כך מתחברים לשורשים.

ניהול הידע מדור לדור, במקדש
בשובנו לבנגלור, אנחנו עוצרים במקדש נוסף. Sri Rajrajajeshwari Temple. הקידומת Sri משמעה – 'המכובד'. פעמיים Sri – זה כבר 'מכובד מאוד' (כמו למשל אצל ה Ravi Shankar, שעוד נשוב אליו באחת מתחנות המסע). המקדש הזה הוא אחד הגדולים באזור, הנמצא בימים אלו בתהליך של פיתוח כבד. אבל, צרה קטנה. הגענו שלא בשעה בה המקדש פתוח למבקרים. דקה של דין ודברים עם השומר (?) ואנחנו בפנים. הסברתי לו שאנחנו אמנם תיירים, אך מעוניינים גם להתרשם מהעבודות במקום. הוא נעתר ואף מלווה אותנו בין התחנות השונות. האנגלית אינה שגורה במלואה בפיו, אך הוא מנענע בראשו בהתלהבות לשאלותיי, ואף ממריץ אותי לעבור ולראות כל 'תחנה' בתהליך. ניכר בו כי אינו עושה זאת 'לשם שמיים' בלבד. התשר שקיבל (20 רופי, כ – 2 ₪) הניח את דעתו, סייע בקביעת לו"ז ביקורים חדש באתר בעוד הוא מפטיר כל העת: אוקיי, אוקיי. הלמות הפטישים מעידה על מאמצי הסיתות של עשרות פועלים העוסקים ביצירת עמודי האולמות, כותרות הבניינים ועוד. הסתובבתי ביניהם והבטתי בעבודתם. לא הצלחתי להבין על פי איזו תוכנית יוצרים הסתתים את הדמויות והסמלים על גושי האבן הגדולים, גם שפתי האנגלית לא הייתה מובנת להם על מנת לקבל מענה. הנחתי כי זו תהיה שאלה ביזארית לבקש מהם לראות את התוכנית. איך שלא יהיה, התוצאה מרהיבה. מצוידים רק בפטישי האבן ובאזמלים הם חורצים במהירות דמויות מעולם המיתולוגיה ההודית בכישרון מופלא. הפועלים כאן בני שלושה דורות: זקנים מאוד, בוגרים וגם ילדים צעירים ביניהם. לא ברור איך, אבל כל אחד משלים את הקטע שלו בתמונה הכוללת. שמתי לב ל 'היררכיה' מסוימת באתר: העבודה נעשית באתר עבודה תחת רשת צל. עשרות 'עמדות עבודה', שורות שורות, כשהסתתים מסבים עליהן בכריעה או בישיבה בשיכול רגליים. ועוד משהו שתפס את העין: את הדמויות העדינות ביותר, כשמגיעים לפרטים הקטנים, את זה משאירים לותיקים – בזה עוסקים המבוגרים ביותר. אסוציאציה מעניינת עלתה אצלי: המשפט Don’t bother me with details שגור בפי המנהלים הבכירים. אל תעסיק אותי בפרטים, תן לי את התמונה הכוללת. כאן – בפרטים, עוסקים דווקא הותיקים….

ברשימה הבאה: משפחת מוזס ומסעות עזר ויצמן ז"ל בהודו