הכנסת אורחים (יפנית)

בדיוק מעט מצמרר, לפני שנה, העליתי כאן רשימה שעסקה בזוג חברים שלנו, וקורותיהם בעת הצונאמי הגדול בדרום מזרח אסיה. סוף טוב הכל טוב, בריאים, שלמים ובחיים, לשמחת כולנו. בימים אלה שב חברי ר' מנסיעה מרתקת ליפן. זכרונות העבר שלו מהמסע ההוא, שזורים פה ושם גם בסיפור המסע הזה. הפצרתי בו שיפרסם את הרשימה שלו באתר שלי, ואני מוקיר לו תודה על כך שנענה.

הנה הרשימה לפניכם מפי האורח שלי.

טוקיו – נובמבר 2005

במהלך חודש נובמבר 2005, נדרשתי להגיע לביקור קצר בטוקיו בענייני עבודה, לצערי לא היה לי זמן להתכונן כראוי לביקור זה ורק בחטף קראתי מעט בדרכי לשם. את סיורי הקצר ליווה בנאמנות סיפרו של דוד סלע, 'יפן'.
מדהים, מדהים, מדהים … אין מילה אחרת לתאר את טוקיו. כמובן שהתמונות המצולמות מספרות הרבה יותר, אך לא הכול. אם הייתי יודע שכל-כך יפה ומרתק פה, שיש כל-כך הרבה מה לראות ולחוות, שהתנועה בעיר תהייה כל-כך פשוטה וקלה – הייתי מוסיף עוד יומיים שלושה לפחות למסע העסקים שנכפה עלי … זה פשוט הלם תרבותי מוחלט וטוטאלי. אנסה לתאר את המסע על קצה המזלג, או ליתר דיוק על קצה ה- Chopstick, וקודם כל – על רכבת התחתית, שהיא חלק קטן ממערך הרכבות שמשרת את העיר וסביבותיה.

על Subway … ועל ניכור חברתי
הדבר היחידי הדומה ברכבת התחתית של טוקיו לרכבות אחרות בעולם הוא שכולן נוסעות מתחת לאדמה… כל השאר שונה לחלוטין. המטרו בטוקיו הוא סופר ואולטרה מודרני. טוקיו מאוד 'צעירה' בגיל (היא נהרסה ב- 1923 מרעידת אדמה וב- 1945 מהפצצות של בעלות הברית). היפנים יצרו אמצעי תחבורה יעיל שמסיע מיליונים ביום, ביחד עם המשמעת והתרבות היפנית נוצר משהו מופלא לטעמי. רוב שלטי ההכוונה כתובים ביפנית, אך עם זאת, אין שום צורך לדעת לקרוא (בשום שפה) כדי להתמצא: יש כמה קווים שחוצים את העיר לאורכה ולרוחבה עם מספר רב של הצטלבויות. בטוקיו, בניגוד למקומות אחרים, לא כל המעברים בין הקווים אפשריים עם כרטיס אחד. לכל קו – צבע, שם ואות זיהוי משלו. התחנות ממוספרות במספרים כך שאין שום קושי לדעת איפה אתה נמצא. בכל תחנה יש שלט עם ציון התחנה הנוכחית, זו שלפניה וזו שאחריה. אם הקו שלך אדום אז גם הרכבת אדומה ועל הקירות צבוע פס אדום ברוחב חצי מטר. צריך להתאמץ מאוד קשה כדי ללכת לאיבוד במטרו הזה. הקירות נקיים לחלוטין מפרסומות, כמובן מלכלוך וממסטיקים ואין גרפיטי, כך שכל המידע מסביב הוא נטו להתמצאות. יש מיליון מפות, מיליון שלטי הכוונה, הסברים והנחיות לשימוש נכון ברכבת. דווקא בתוך הקרונות עצמם יש שילוט מועט, מיניאטורי ומעט מסכי תוכ-נע מעל הדלתות, אבל זה כמובן לא מהווה שום בעיה, כי יש כרוז שלא מפסיק לדבר… ביפנית ובאנגלית. אחד התחביבים של היפנים זה לשמוע הודעות כרוז, זה עושה להם משהו לאומי בלב. אז הכרוז כל הזמן מודיע הודעות, איפה אנחנו, לאן אנחנו נוסעים, מתי נגיע לתחנה הבאה, אילו קווים מצטלבים עם התחנה הקרובה וכו', זר יכול לחשוב שהנהלת הרכבת מודיעה על פינוי אזרחים בעקבות רעידת אדמה … אבל זהו פשוט תחביב לאומי ביפן, גם באוטובוסים זה קיים, אפילו רכבי הצלה ברחוב, לא מסתפקים בצופר הסירנה, הם כמובן 'מדברים כל הדרך', מסבירים לציבור שיש סכנה, לאן הם נוסעים ומתי הם יגיעו … מדהים. למרות שמחירי הנסיעה שונים לכל מרחק ולכל קו, מהר מאוד מבינים את העיקרון ואם במקרה שילמת פחות מדי, אתה פשוט לא עובר ב- Gate, אלא ניגש לכרטיסן שנמצא בכל שער והוא אומר לך כמה יינים להשלים. כיוון הנסיעה לפי שם התחנה האחרונה בכל צד, אבל יש אזכור גם לתחנות הראשיות האחרות כך שממש קל. בנוסף לחגיגה, הדלתות נפתחות באקראי כל פעם בצד אחר בתחנות השונות, אין אחידות בסוגיה הזו.

הקרונות מבריקים מבוקר עד ערב ושקטים בצורה מפחידה. המושבים מוצבים רק לאורך הקרון ומרופדים עם בד וקטיפה. אין צורך בציפויי סקאי ופלסטיק, כדי שיהיה קל לתחזק ולנקות, כי פשוט לא מלכלכים, אם חלילה נוסע ילד קטן ויש כמה בודדים כאלה ביפן, פשוט חולצים לו נעליים – מדהים, ממילא הוא לא זז מרחק הגדול מעשרה סנטימטר מההורים שלו…הקרון יכול להיות מלא עד אפס מקום או ריק למחצה, ילדים, צעירים מבוגרים – דממה. אם מישהו במקרה מאזין למוזיקה בנגן ה- MP3 שלו, באוזניות הסוני המשובחות שלו, ניתן לשמוע את המוזיקה מקצה לקצה בגלל השקט מסביב. היפנים פשוט לא מדברים, לא אוכלים, לא משתמשים בסלולארי – שקט מקפיא. בכלל, היפנים 'יצורים' מאוד מנוכרים זה לזה: הם לא מישירים מבט אחד לשני, גם לא זוגות צעירים מאוהבים, 50% קוראים עיתון יומי, 50% קוראים ספרים. הם לא מבזבזים אפילו רגע אחד בעת הנסיעה וככה הם יכולים להיות מנותקים מסביבתם, להיות רק עם עצמם. יכול להיות שהניתוק הזה מוביל לתרבות של גיישות, בארים והשתכרות אחרי שעות העבודה וצורך בזנות, שהיא הרבה יותר נורמטיבית כאן. האמת שרובם קוראים רק ספרי קומיקס, צעירים ומבוגרים כאחד, ספרי הקומיקס בגודל ובעובי של 'דפי זהב' … חלק קטן בלבד לא קורא … הוא פשוט ישן בנסיעה ומתעורר בדיוק בזמן.

סדר בתוך אי-סדר

מה שמדהים הוא לראות שאין מצב של אי סדר … בשום נושא. כאשר ממתינים לרכבת, לעיתים 2-3 דקות, לא ממתינים סתם כקבוצה אקראית, פשוט מסתדרים בשני טורים, מול כל דלת קרון, כך שבאמצע נותר מרחק סביר אשר יאפשר לקהל מתוך הקרון לצאת בקלות, אין מקום לאלתור. גם במעבר חציה ברחוב, לא מתקבצים סתם ככה על שפת המדרכה בהמתנה לחילוף הצבע ברמזור, עומדים במרחק סביר זה מזה כדי שהקבוצה מצד אחד תוכל לחלוף דרך הקבוצה מצד שני ואין שום התנגשויות למרות שמדובר בעשרות עוברי אורך.
בקרון, גם אם הוא דחוס לפעמים, הריח הינו של בשמים, פשוט כולם רזים כאלה, אוכלים אוכל נכון ולא מזיעים, הנשים מתבשמות בלי הכרה. ראיתי כבר הכול בארץ ובחו"ל, נשים מסתרקות, שמות אודם, סומק, מסקרה, משייפות ציפורניים, אבל מה שראיתי בטוקיו זה חידוש עולמי. יש להם מן סוג של מכשיר, שנראה כמו 'מקל סבא' קטן שיש לו שתי זרועות קטנות, כמו במספריים, לוחצים בצד אחד וזה מפעיל זוג שפתיים בצד השני … ומה הן עושות עם מכשיר הפלא הזה, מותחות את ריסי העיניים ויוצרות להן קשת, כלפי מעלה או מטה – פשוט מדהים.

תחנת המטרו בShirokanedai

'סלח לי, איפה ה…' – תשכחו מזה…

אין שום סיכוי לקבל תשובה מיפני ברחוב שאלת כיוון, 99% לא יודעים אנגלית כלל ואלה שיודעים ממילא לא יענו. גם אם ידעו בערך את הכיוון, לעולם לא יענו לך. התשובה של 'לך ישר, אחר כך ימינה ושמה כבר תשאל שוב …' פשוט לא קיימת אצלם. את התופעה הזו, של לא לענות 'תשובה חלקית', למדתי מעובד יפני שלנו: כאשר שאלתי אותו שאלות שהתשובה עליהן הינה משהו כמו 'בערך' או 'בקירוב', סוג של אומדן, הוא לעולם לא השיב לי עליהן למרות שהבין את האנגלית שלי לחלוטין.

את הניכור היפני אפשר לראות בצורה ברורה בפינות עישון. היפנים מעשנים המון אבל כמובן רק במקומות המותרים. הם עומדים במרחקים גדולים עד כמה שניתן אחד מהשני, ככול שהמרחב מאפשר ולעולם לא ינהלו שיחת חולין אקראית. רוב המסעדות העממיות בנויות עם דלפקים גבוהים, עם הפנים לקיר או למטבח שמבשל את האוכל מול עיניך, סוג של בנייה המאפשר למנוע קשר עין או שיחה אחד עם השני. לא הפסקתי להסתכל סביב לחפש עיניים מגיבות, עיניים סקרניות כמוני, כלפי הזר והשונה, לא פגשתי אחד כזה בכל שהותי בטוקיו … אפרופו עישון, טעות היא לחשוב שבפארקים פתוחים ויש הרבה כאלה וגדולים מאוד בטוקיו, מותר לעשן. גם כאן, בפארקים, יש פינות עישון, ורק שם מתבקשים לזרוק בדלי סיגריות – מדהים.
[X=nextPage=X]
תעלומת הניקיון המופתי …
חשבתי וחשבתי והגעתי לתובנות הבאות: למה כל-כך נקי ביפן בכל מקום? כולל במסעדות שזה המקום הכי קשה לשמירה על היגיינה. השילוב הזה של חינוך למשמעת טוטאלית, מדינה המשתרעת לאורך חופי אוקיאנוס, 3500 ק"מ אורך, שאין בה סופות חול מהמדבר, גם לא אחר גמר הניקיונות של פסח, שהמסלע עליו היא ממוקמת בעיקר וולקני-געשי, שאינו מייצר כפי הנראה אבק. אנשים אוכלים מעט ולא מנשנשים כל הזמן, אם אין חטיפים ואין קופסאות פח אז גם אין אשפה, אם מעשנים – אז רק במקומות ספורים שיש בסביבתם פחי זבל, הכול בשליטה. אם המזון ברובו טרי (בעיקר מהים) אז אין קופסאות רבות, כל אלה גורמים לכך שקל להם לתחזק את 'הניקיון'.

מקדשים ומנהגים … לא לדתיים בלבד
היפנים נחלקים כידוע לשתי דתות עיקריות: השינטו והבודהיזם. על-פי הספרים, דת השינטו שהיא אלילית כמובן, דוגלת בהרמוניה שבין האדם, האלוהות והטבע, היא המקור לגנים היפנים הנפלאים וגם לתאוות הניקיון. דת השינטו תרמה גם את שערי הכניסה המיוחדים בצורת האות ח', בכל מקום, (שער טורי-אי Torii) ואת מציאותם של זוג אריות או כלבים בכל מקדש, אחד אגב תמיד עם פה פתוח – סימן ללידה ואחד עם פה סגור – סימן למוות. המקדשים כשלעצמם הרבה יותר צנועים בהשוואה לאילו הבודהיסטים, כמו שרואים לדוגמא בתאילנד ששם רובם בודהיסטים. יפה לראות גם את החילוניים מגיעים למתקן ההזדככות, נוסכים מים על הידיים והפנים ואז מתפנים לעמוד מול המקדש, לזרוק מטבע לקופה בגודל של 'מקרר שוכב' ולמחוא כף 3 פעמים כדי שהאלים ישימו אליהם לב. בעיקר ראיתי מבוגרים מחויטים נוהגים כך, פחות מהצעירים. רבים משלבים ביחד גם את הפולחן הבודהיסטי, בכל מקום כד ענק ממולא בחול בו ניתן לנעוץ מקלות קטורת. מנהג יפה אחר הוא 'גילוי העתידות', משהו בסגנון 'עתידות מסטיק בזוקה' שלנו, אתה ניצב מול קיר מלא בעשרות מגירות, מנער בנמרצות קופסת מתכת ומוציא מתוכה מקלון עץ עליו רשום מספר, על פי המספר אתה פותח מגירה, בה דפים עם 'מזלך וגורלך', אתה קורא את 'העתיד' (הטופס, נקרא ביפאנית: אמיקוג'י) מגלגל את הנייר וקושר אותו על סבכת מתכת בחזית המקדש, כדי שהאלים יוכלו לקרוא ולקיים – מקסים. טופס כזה עולה 100 יין, שהם כ-4 ₪. גם לבודהיסטים יש גרסה נחמדה למודל 'הכותל המערבי' שלנו. אפשרות אחת, הפשוטה יותר, לבחור 'בקשה' כלשהיא כמו: אהבה, הצלחה בעסקים, חברות – מתוך לוח בקשות הכתובות על מרובעי עץ קטנים, להניחה מול המקדש ולשלם כמה יינים לנזיר הפנוי, אפשרות שנייה, לקנות סוג של Chopsticks מעט יותר רחבים ולכתוב לבד את הבקשה. הסבירו לי שהבודהה קורא רק יפאנית, אז הלכתי על חלופה א', מארז של 5 תפילות … דוד סלע, בספרו על יפן, אומר שאם זה לא עוזר זה בטח לא מזיק…..וכמובן ליד כל מקדש לא נפקד מקומה של הפגודה, משכנה של אחת מעצמות בודהה ה-I, שנפוצו לכל עבר לטובת מאמיניו, מעליה ספיראלה ממתכת עם תשע טבעות, המסמנת את מרכז ההשראה.

את כל הדברים המדהימים הללו רואים באזור שנקרא 'אקאסאקה' בצידה הצפון-מזרחי של טוקיו. לוקחים את הקו האדום (A) שנקרא Toei Asakusa Line לכיוון Oshiage ויורדים בתחנה A18 Asakusa. חוצים את הכביש הראשי נכנסים מבעד לשער קאמינארימון, מטיילים ביריד נאקאמיס הצבעוני והקומפאקטי, ומגיעים לשער הוזומון, שם מרוכזים, פגודת 5 הקומות, מקדש קאנון אסקוסה, מקדש אסקוסה ועוד. כול הסיור נמשך 1.5-2 שעות, תלוי כמה מתחברים למקום … הספרים ממליצים להסתובב גם ברחובות הצדדיים, אני וויתרתי.

בפעם הקודמת בתאילנד, הלכתי עם זה די רחוק במקדש בצ'אנ-מאי, יומיים אחרי זה כבר הייתי בתוך גל הצונאמי, מסתבר שצריך להיזהר קצת עם הבקשות … מה שמפריע לעין הישראלית, שבגמלונים של המקדשים וגם לאורך כדים וקירות של תשמישי קדושה אחרים, מופיע עיטור בולט של צלב קרס, אני מניח שמקורו כאן קדום הרבה יותר מתקופת אימוצו ע"י המשטר הנאצי, אך עדין לכולנו רפלקס מותנה לקיומו, אחרי מלחמת עולם ה – II. שווה בדיקה מה המקור ולמה לא הוסר אחרי המלחמה ?!

שער הוזומן ופגודת 5 הקומות

גנים, גנים ופארקים …
טוקיו נתפסת ע"י רבים כעיר עמוסה, צפופה וסואנת, אני לא הרגשתי כך, לא באזורי העסקים המודרניים, לא בשווקים ובטח לא בפארקים הענקיים שלה וזה למרות שאלפים, בטח עשרות אלפים סובבים אותך ללא הרף. מי שמטייל בפארקים באמצע היום אלה רק מקומיים, בעונה הזו של השנה ספרתי במהלך שעתיים של סיור רק תיירים בודדים. יש לא מעט פארקים כאלה בעיר, אחד המיוחדים הינו וונו (Uneo). זהו פארק עצום שהפך משכנם של כמה מהמוזיאונים החשובים בטוקיו (המוזיאון הלאומי טוקיו, מוזיאון המדע, גן החיות של העיר …) זמני לא היה בידי, היה עלי להספיק את כל טוקיו ביום אחד, גם היפאנית שלי לא משהו, כך שוויתרתי על המוזיאונים הפעם … מה שכן חיפשתי ואחרי הרבה זמן של פטרולים הלוך ושוב גם מצאתי, בעזרת מקומיים ובעזרת זוג קנדיים וזוג סינים (שידעו אנגלית מושלמת …) זה את מקדש 'קיומיזודו'. בספרים כתוב כי למקדש זה נוהגים לבוא הורים המצפים ללידה כדי לברך את ילדם החדש, או מייד לאחר הלידה. כסימבול הם מביאים בובה קטנה ומשאירים אותה במקדש לאלת הרחמים. פעם בשנה, בספטמבר, שורפים את כול הבובות ומפנים מקום לשנה נוספת. רציתי, התכוונתי לפחות, לקנות ולברך בובה אחת עבור קרובת משפחה שלי לקראת הלידה, אבל לא מצאנו זכר למנהג הזה בשטח, למרות שכל השלטים הורו על כך שהגענו למקום הנכון.
הפארק גדול ומרשים, מרובה בצמחיית עצים שבתקופה הזו, בסתיו, עשירה בשלל צבעים. גווני נחושת, צהוב, אדום וירוקים שולטים בכיפה. מימה שנהניתי בין השאר בפארק היה לראות ילדים קטנים בני שנתיים-שלוש. חלקם עם סבא וסבתא ששומרים עליהם מכל משמר וחלקם במסגרות של גני ילדים, מטופלים בכמעט מבוגר על כל שני ילדים. הם לבושים בחליפות אחידות, תמיד עם ז'קטים, תמיד עם כובע בארט תואם, נעליים וגרביים עד הברכיים וכמובן מכנס קצר. יש משהו מאוד מוזר בעיני, בהשוואה לתרבות שלנו, גם אצל בנות בבית ספר, כולם לבושים 'מאוד' בחלק העליון, ז"א חולצה וסוודר ועניבה וג'קט וכובע, אבל הרגלים חשופות לחלוטין, למרות צינת האוויר. בנים במכנסיים קצרים, בנות בחצאיות מיני, גרביים ונעליים תואמות. רבים לא נוהגים ללבוש מכנסיים ארוכים. על מכנסי ג'ינס אין בכלל מה לדבר. גם נשים צעירות בנות 20-40 תלבשנה בדרך כלל כל מיני בולרו-ים וז'קטים, מכנסיים עד הברכיים או מיני ומגפיים, הן נראות כמו 'סוכרייה על מקל'. לגבי גברים מגיל העשרה ומעלה, אין שאלה, תמיד חליפות.

בפארק יש גם אגם גדול, אגם 'שינובאזו', במפות לפחות הוא כחול, 'בספרים' אפשר לשכור סירה ולשוט בין חופיו, במציאות – אכזבה. כל שטח האגם מכוסה צמחייה סבוכה, מלא בעופות מים מקננות, יותר אגם החולה, או אגם ירוחם מאשר 'כנרת' כחולה ושלווה … חוויה מיוחדת הייתה לי במקדש קטן מצפונו של האגם ('טושוגו'). שביל הכניסה אליו מאוד מיוחד, עם עמודי זיכרון ותפילה שלא ברור לי פשרם. במקום אחד יש 'נר תמיד' לזכרם של קורבנות הירושימה ונאגאסקי. המצבה לא מיוחדת כל-כך והיא עטורה זרים של מבקרים מזדמנים. בצמוד לה לאורך הקיר שתוחם את גבול המקדש מוצגות תמונות זוועה של אנשים ובתים אחרי נפילת הפצצות. אתה עומד שם ואתה רואה את המראות ואתה שומע את השקט מסביב, ואתה מבין את הזוועה ואתה פשוט בוכה …

אל הפארק ניתן להגיע מכמה תחנות, הכי קרובה לדעתי זו תחנה Ueno הנמצאת גם בקו הרכבת העילית המעגלית של טוקיו, קו היאמנוטה, ה- JR – Japan Rails. גם בקו האפור, Hibiya Line המסומן באות – H, וגם בקו הכתום Ginza Line המסומן באות – G. אני הגעתי לכאן 3 תחנות מאקאסקה בעזרת G.

הכניסה למקדש Toshogo

מלכוּת וקיסרים …
קשה קצת לעקוב רק מקריאה בלא להיעזר במדריך אחרי כל ההתפתחויות ההיסטוריות של יפן, מתקופת היאמאטו (הראשונה) ועד תקופת הייסי (האחרונה). אבל חוסר בפרטים אלה לא מפריע ליהנות מגני הארמון הקיסרי, בשטח כולל של 160 דונם. זהו הפארק הגדול ביותר בתחום השיפוט של טוקיו. הגנים עצומים וביקור בארמון עצמו מחייב הזמנה מראש ומתקיימים סיורים רק בסופי שבוע. אני הסתפקתי לבקר כמו מרבית המבקרים 'בגנים המזרחיים' של המתחם.

אבל עוד קודם לכן, בעצת הספרים, חציתי דרך אחד ממתחמי העסקים היותר מפורסמים והיותר חשובים בטוקיו. איזור גורדי השחקים ומשרדי העסקים של Marunochi. מתחם יפיפה, כולו בתים מודרניים בסגנון ארכיטקטורה של המאה ה-20/1. הרחובות מלאים באנשי עסקים. אומרים כי המשרדים כאן פועלים 24 שעות ביממה ונקבעים פה גורלות פיננסיים שמשפיעים על כלכלת העולם כולו. זה שטח שהיה לא מיושב ומוזנח שנמכר למשפחת מיצובישי, שפיתחה את האזור, והיום גורפת הון עתק מעסקי נדל"ן באזור. כל אנשי העסקים, כולם גברים, לבושי חליפות 3 חלקים, מאוד מהודרים, תיקי מנהלים בגודל שמספיק רק למחשב נייד וזהו. לכל היפנים שיער חלק ודק, הרבה מהגברים מסתרקים כמו חתול שחובר לשקע חשמלי, קרי, שיער סומר לכל הכיוונים, עניין של טעם. אגב, גם דמויות הקומיקס הנערצות על היפנים מסורקים בצורה זהה. מה שמעניין לראות ברחובות, חוץ מגינון נאה, ניקיון מופתי ומכוניות מהודרת, היא התופעה שכמעט אין פרסומות מסחריות, שכל-כך מכערות את הערים האירופאיות/אמריקאיות. השלטים היחידים והרבים ברחוב הם הפנייה למבחר מסעדות בלתי יאמן. בבניינים האלה עובדים עשרות אלפי עובדים שמה שמטריד אותם פעמיים ביום זה איפה לאכול. המחיר אולי פי 3 ופי 4 בהשוואה למסעדות העממיות בהן נהגתי לאכול, כדי להתחכך באוכלוסייה המקומית, אבל נראה לא פחות טעים. במתחם Marunochi עוברים גם דרך תחנת הרכבת הגדולה ביותר בטוקיו, Tokyo Station הבנויה כהעתק של תחנת הרכבת הראשית באמסטרדם, שווה ביקור, למיטב זיכרוני 300 אלף איש עוברים בה, בשעת העומס !

איזור העסקים Marunouchi

הסיור בגנים המזרחיים נעים ונחמד, קצת קשה לרגלים עייפות, יש נוף יפה של העיר ובעיקרון זה גן יפאני ובוטאני משולב. במתחם תחנות הסבר באנגלית של בתי השומרים, חומות המגן, מרכז מוזיקלי מרשים מבחוץ ועוד. הפארק נחשב אתר לאומי ולכן הרבה עובדים מבוגרים, מתנדבים לתחזק אותו. רואים קבוצות קבוצות שלבושות במיטב חליפות העבודה המקובלות, למרות שבסך הכול מדובר בגירוף עלים סיזיפי, הנעשה ע"י קבוצות קשישים שקצת מחפשים עיסוק בחיים. העבודה לא יעילה לחלוטין, מתאימה יותר למדינות של כוח עבודה זול, אבל נחמד לראות את רוח ההתנדבות …

East Garden of Imperial Palace

שוק הדגים ב- Tsukiji
חוויה של פעם בחיים. מי שלא איסטניס וקצת שפריץ של מי ים מלוחים, רווי בדם הדגה לסוגיה, לא מפריע לו, זה המקום בשבילו. לא היה לי כוח להתייצב בשוק מתי שמומלץ, ב- 5 בבוקר, עת מגיעים הדייגים עם שללם לחוף ומתחילה בורסת המכירות, אבל גם ב- 7:30 השוק מרתק. מדובר במתחם לא גדול מדי במושגים של עיר כמו טוקיו שעיקר תזונתה על הים. קלחת של אלפי מוכרים, קונים ושליחים מתנהלת בשוק הזה בצורה מופתית. יש איזור של חנויות שוק רגילות, סטייל שוק לווינסקי, כולל מסעדות עממיות. יש את מתחם המכירה הסיטונאי בו מעמיסים סחורה על רמפות ויש את השוק הקמעונאי ל-'עמך'. זה נראה כמו כוורת אדירה שכולם יודעים בדיוק מה קורה, סחורות בארגזי קלקר עם קרח חולפות אנא ואנה ע"ג עגלות ידניות מיוחדות ועגלות ממוכנות מיוחדות גם הן. אלפי רכבים קטנים וגדולים נעים בערבוביה אחת גדולה, ללא סדר ועם סדר אין סופי, אין קללות, אין צעקות, אין תאונות הכול זורם כמו 'דגים בים'. לקינוח אחרי הסיור, טעמתי מרק 'סובה' טיפוסי, הכולל אטריות, ירקות, דגים מטוגנים סטייל טמפורה, קערה כזו עולה 700 יין ואתה שבע איתה לכל היום…

שוק הדגים ב- Tsukiji

עד כאן

טוקיו מדהימה ויש עוד הרבה מקומות שלא כיסיתי, נדרשים ארבעה עד חמישה ימים ביקור מפורט יותר במקומות הנ"ל וגם במקומות שלא הספקתי, שמופיעים בכל מדריך טיולים ומפות לתייר: איזור גינזה, אקיהאבארה, איקבוקורו, שינג'וקו, שיבויה, האראג'וקו, רופונגי, קאמייאצ'ו ויש כמובן עוד הרבה אתרים נוספים ביפן רבתי: קיוטו, נארה, הר פוג'י, אוסקה וערים רבות אחרות.

פורסם בקטגוריה מסעות אישיים ואחרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

4 Responses to הכנסת אורחים (יפנית)

  1. מאת ג.ק‏:

    ואיי ואיי ואיי ….מדהים מדהים מדהים !!! אני מקווה בגילגול הבא להיות יפאני ביפן .תודה על הכתבה …..

  2. מאת סופר סתם‏:

    נותר האורח באלמוניותו
    ?

  3. מאת ד.י‏:

    ואני באמת מקווה לטוס עם ההורים מתישהוא, למרות המחירים המופקעים. התרבות שלהם שכוללת תרבות ודת בתוך טכנולוגיה לא מפסיקה להדהים אותי. מקווה לעבוד כשאגדל ביפן!

  4. מאת אלון‏:

    גם התאור וגם הכתיבה מדהימים ומתאימים לארץ הלוואי עלינו ולכותב ה"אלמוני" שא ברכה והרבה הצלחה בכל דרכייך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *