מי היה מאמין? (פוסט שפורסם לראשונה בנובמבר 2004, על אירוע משנת 1960, ומאז ממשיך להתגלגל…)

מי היה מאמין שההיסטוריה חוזרת (כמעט) ובדיוק מצמרר? אתמול התפרסמה ידיעה ב YNET תחת הכותרת "מי היה מאמין".

"ילד בן שבע שהלך עם אמו בפרדס חנה נפל לבור ביוב בעומק של כ-12 מטרים וחולץ משם בשלום, מבלי שנפגע כלל. הכבאים הרגיעו את הילד, שלשלו לו רתמה, והוא הצליח לקשור את עצמו והועלה בבטחה".

דבר 09.02.1960

אני דווקא מאמין מאוד, כי לפני ארבעים וארבע שנים, בשנת 1960, בתשעה בפברואר, יום חורף שמשי, בשעות אחר הצהריים המוקדמות,  מקרה כזה בדיוק קרה לילד אחר. זה היה אמנם בעיר אחרת, הילד היה צעיר יותר אז, והמקום שונה לחלוטין. זה היה ברחוב ז'בוטינסקי מס' 5, בפינה הצפון-מערבית של צמת הרחובות ז'בוטינסקי ובן-יהודה בתל אביב, בחצר הבית השני מהפינה, במעלה הכביש בואכה רח' הירקון וגן העצמאות.

אותו ילד היה אז כבן שלוש וחצי. בדרך הביתה מגן הילדים, נכנס הפעוט השובב לגינה סמוכה, הסיט מכסה מעל בור המשמש לאחסון עלוות גינה – והופ – בתום מסלול בן שניים עשר וחצי מטרים של צניחה חופשית, שני גלגולים באוויר, סלטה והיישר על הברכיים….לצערו של הילד וכאתגר לשירותי הכבאות של אותה תקופה – לא היו אז רתמות. גם במקרה ההוא היה במקום כבאי שנכון היה לרדת לבור ולסייע. הוא אכן ירד, קשר את הפעוט בחבל עבה ושיגר אותו לידיהם המצפות של חבריו לצוות בפתח הבור.

'אחדים מהכבאים האירו את הבור בפנסי חשמל ואחד מהם שולשל אל תחתית הבור לאחר שרתמוהו בחגורה מיוחדת וצרפו לה חבל. הכבאי הגיע לתחתית הבור, קשר את הילד שהיה פצוע מעט בפיו ואותת לכבאים שהמתינו למעלה, להעלות את הילד. כל פעולה ההצלה נמשכה שש דקות בלבד…'

וזה מה שפורסם ב 'על המשמר' בבוקר ה 10 בפברואר 1960.
אך בכך, לא תם הסיפור. אותו היום הפך להיום ההולדת השני של הפעוט, ואמא שלו, זו שהתעלפה על פתח הבור כשהבינה כי ילדה הוא שהשתרבב פנימה, החליטה מיד כי על נס כזה אין עוברים בשתיקה. מדי שנה, הייתה מציינת את המועד בתחנת מכבי האש ברחוב בזל בתל-אביב, בלויית עוגה ובקבוק משקה עם צוות הכבאים, כהכרת תודה. מדי שנה, עד לחגיגת בר המצווה, היו הנער ואמו מגיעים אל התחנה.

בור 2

הכבאי, דוד גרמנסקי, אף נכח כאורח הכבוד בחגיגת בר המצווה של הנער שאותו 'שלה' מן הבור. האם החליטה כי הפעוט נולד מחדש ועל כן מדי שנה נחוגו לילד הזה 'שני יומולדת'…מתנות, אגב, מקבל אותו הילד עד היום רק במועד הרשמי….כך או כך, הידיעה ב YNET העלתה זכרונות רחוקים. על תקופה אחרת, על אנשים אחרים.

אני יודע את זה, כי אני מכיר את צמת הרחובות הזה, אני מכיר את גן הילדים הזה. אני גם מכיר את פרטי המקרה מקרוב. וגם את הבור. כי הילד הזה הוא אני…

לסיפור יש כמה המשכים: בעקבות פרסום הפוסט בבלוג, בחלוף מס' שנים קבלתי דוא"ל מרגש מבנו של הכבאי, אשר חיפש ברשת את שמו של אביו והגיע לרשימה שלי. שוחחנו והיה מרגש ביותר. מעט אחר כך, קבלתי דוא"ל מאלמנתו של הכבאי ונדמה היה כי אינסוף להתרגשות. חלפו מס' שנים, ואז התברר כי הושק אתר "עיתונות יהודית היסטורית" בו ניתן לחפש בכל כתבות עיתוני התקופה. בכלל זה, בעיתון 'דבר'. לא הססתי ורשמתי את שמי בחלון החיפוש של האתר, וזו התוצאה.

עוד שנה חלפה, וקבלתי דוא"ל נוסף, הפעם מבנו השני של הכבאי. הפעם לשיחה היה פן פרקטי: הבן, כלומר הנכד של הכבאי מעוניין לאתר מידע על סבו, במסגרת עבודת שורשים. כמובן שסייעתי לו בכתבות ובמידע. אין גבול לרשת, והמציאות עולה על כל דמיון.

אבל, בכך לא תם הסיפור…לפני זמן לא רב קבלתי הזמנה לתת הרצאה למטה הרשות הארצית לכיבוי ולהצלה שאך זה קמה. היתה לי התרגשות גדולה לסגור מעגל ולדבר עם מפקדי הרשות, הנציב, מפקדי המחוזות ומנהלי האגפים, על הסיפור האישי שלי, על המדיה החברתיים ועל הקשר ביניהם.

 

ואז, בנובמבר 2013, יש התפתחות בעלילה, ואני מוזמן לבקר בתחנת הכיבוי של תל אביב. איך ולמה?!

נו, עוד דוגמה ל "נפלאות דפי הפייסבוק"…הסיפור הזה ממשיך להתפתח עוד ועוד וכבר חוצה יבשות:
לפני מספר שבועות (אוקטובר 2013) יצר אתי קשר רשף ליאור טהרני, קצין כיבוי מתחנת תל אביב, שקיבל בנוסף לתפקידו מינוי מנציב כבאות והצלה ארצי להקים את מערך המורשת, הארכיון, המוזיאון, ומרכזי המבקרים של הרשתות לכיבוי ולהצלה.
ליאור החל לרכז ולקבל מכל יחידות הארגון ומאנשים פרטיים המון חומר ארכיוני, ניירת, תמונות, ציוד ועוד ועוד.
יחד עם זאת, מיד בתחילת הדרך, הוא העריך שגם הציבור הכללי יכול להוסיף לו מידע רב ורלוונטי ולכן, הוא הקים קבוצה פתוחה בפייסבוק בשם "ההיסטוריה של הכבאות בישראל" (זה הקישור אליה) ופנה לציבור המתעניינים לעשות Like, להצטרף לקבוצה ולשתף במידע, תמונות וסיפורים. בקבוצה חברים נכון להיום מעל 1500 איש (!).
לפני מספר שבועות, כאמור, ליאור יצר אתי קשר בפייסבוק, וזאת משום שהוא גילה בחיפוש ב Google את הפוסט שכתבתי על סיפור ההצלה מן הבור, אותו סיפור על דוד גרמנסקי ז"ל.
אך מדוע הוא יצר עמי קשר, מעבר לעניין שהוא גילה בסיפור עצמו?!
לפני זמן מה, לאחר הקמת הקבוצה בפייסבוק, פנה אל ליאור איש בשם Edgar Bosse, לשעבר איש שירותי הכיבוי בתל אביב, כיום נמצא בגוואטמלה, וכתב לליאור שהוא מחפש לשמוע אודות חברו הטוב, דוד גרמנסקי! ליאור, שלהא הכיר את דוד, החל במאמציו לחפש פרטים, מצא את הפוסט שלי באינטרנט, וסיפר על כך בקבוצת הפייסבוק. את השאר, כאמור סיפרתי לעיל.
ההתכתבות סביב העניין, עם אדגר, מרגשת, ותוכלו לראות את כולה, כאן.

IMG_2266

בעקבות הביקור שלי בתחנת הכיבוי בתל אביב ב 10 בנובמבר 2013, איתר רשף ליאור טהרני (ראו בתגובות למטה) שתי כתבות עיתון שלא הכרתי, המספרות את סיפור הגבור של דוד גרמנסקי ז"ל. הנה הן:פעולות חילוץ

גיבור היום

 

 

 

 

 

 

 

ואם סברתם, כמוני, שהסיפור הזה מסתיים, טעות בידי ובידכם…הנה עוד עדכון שלא ידעתי עליו עד כה:

במאי 2012, איתי משולם הגיב לפוסט (ראו לעיל) וציין כי הסיפור 'שלי' מופיע בספר היובל לכבאות בתל אביב….באותה עת, לא ידעתי על ספר זה דבר…

בעקבות ביקורי בתחנת תל אביב אצל רשף ליאור טהרני, בנובמבר 2013, קבלתי ממנו, בנוסף לצילומי העיתונות גם עותק של ספר היובל. הספר שיצא לאור ב 1976, נקרא 'חמשים שנות כבאות 1925-1975', בעריכת שמואל גרשוני, ובהוצאת ועדת היובל.
חיפשתי את הסיפור בספר, ולא מצאתי, אבל מסתבר, שלא חיפשתי מספיק טוב…
ממש עכשיו (14.01.2014) התקשר אלי ליאור טהרני, שמפתיע אותי שוב ושוב, ובקולו הנמרץ והממריץ שאל אותי: "יגאל, פתחת במקרה את הספר בעמוד 221….?!"
מסתבר שהסיפור מופיע גם מופיע, כולל תמונה מדהימה שלא זכורה לי, של אמי ושלי ושל קצין הכבאות זילבר וכבאים נוספים, באחד ממועדי הכרת התודה ב 9 בפברואר, אותם נהגה אמי לערוך מאז הוצאתי מן הבור.
הנה כריכת הספר, המאמר, ובתוכו – התמונה.
הסיפור הזה, לא נגמר. מדהים.

 

חמישים שנות כבאות1

 

חמישים שנות כבאות2

חמישים שנות כבאות3

פורסם בקטגוריה מסעות אישיים ואחרים, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

13 Responses to מי היה מאמין? (פוסט שפורסם לראשונה בנובמבר 2004, על אירוע משנת 1960, ומאז ממשיך להתגלגל…)

  1. מאת י.ש.‏:

    יש לך זכרונות ממש מהמקרה הזה?

  2. מאת יגאל‏:

    כיום, לאחר כך כך הרבה שנים, קצת קשה לי להתחייב כי כל פרטי המקרה הם זכרון שלי ממש – בלא הצירוף של קטעי הסיפור מפי הנוכחים. עם זאת, אני בהחלט זוכר הבזקים משמעותיים: את אורו המסנוור של הזרקור המאיר אל הבור, את שאלותיו של הכבאי בטרם ירד אל הבור שניסה לברר אם יש עוד טעם לרדת…את קריאות הרווחה של המצפים בחוץ כשראו את הילדון בריא ושלם…ועוד. השאר – הם כפי הנראה השלמות לתמונה שטבועה בי מאז.

  3. מאת גרי אפשטיין‏:

    די מדהים. תודה

  4. מאת איריס פרל‏:

    איזה מזל שניצלת . זכינו להכיר מישהו שאין שני לו .

  5. מאת מנחם‏:

    עתה אני מבין מדוע הינך עוסק בניהול ידע!!

  6. מאת יגאל‏:

    תודה לכל המגיבים. למזלי הרב בבור הזה לא היתה ולו טיפה אחת.
    שאחרת, מי היה מספר את הסיפור?
    תודה.

  7. מאת ב. רונן‏:

    יגאל יקירי
    במשך שנות הכרותנו הרבות אתה טורח ל"הסביר" לי כיצד הגעתי עד הלום ע"י ההסבר שאימי זרקה אותי 10 פעמים לאוויר ותפסה רק תשע..

    לעומתך אם כך זה משחק ילדים..
    אתה ממש יצאת מן הבור ואם זה לא מסביר ומבהיר את הוויתך
    אז אני לא יודע מה כן
    שנים עברתי באותה צומת ומעולם לא נפלתי לבור
    לכל דבר אצלך יש תכנון ..וגם את זה בטח תכננת..

    שא ברכה
    ושבת שלום

  8. מאת אורית בר‏:

    סיפור בהחלט מרגש ומעניין וכניראה חווית ילדות שאינה נישכחת. אני סקרנית: מעבר לנוסטלגיה האם והיכן אתה ממקם אותה כחוויה מעצבת ? אני מנצלת את הסיפור המדהים שלך כדי להעלות נושא נוסף: כדאי לשים לב גם לעינין של הפירסום בעיתון שהופך את זה מן הסתם עבורינו הקוראים , מבלי שנשים לב לכך למרתק עוד יותר… ולשאול את עצמינו למה הופך הסיפור האישי כשהוא מקבל במה ציבורית והאם זה שונה גם עבורינו "כבעלי החוויה" מסיפורים אחרים שאינם ניכנסים לספירה הציבורית?

  9. מאת יגאל חמיש‏:

    אורית,
    לא יודע לומר במדויק. כדרכו של סיפור שתחילתו באירוע, הוא מתפתח עם הזמן: נוצרות זוויות ראיה חדשות, אסוציאציות, מידע נוסף ועוד.

  10. מאת איתי משולם‏:

    מעניין!
    בשנות ה-70 הייתי מתנדב במכבי אש בתל אביב,
    הכרתי היטב את דוד גרמנסקי (גולן), איש חביב מאד שהיה אז חוקר דליקות, ואת ילדיו.
    סיפורי החילוץ מהבור, והאשה שנהגה להגיע כל שנה לתחנה לחגוג יום הולדת שני לבנה –
    מתועדים אם איני טועה בספר יובל ה-50 של מכבי אש תל אביב.
    ועולם קטן – כיום אני תושב פרדס חנה כרכור, הבור של שנת 2004 הוא 500 מטר מביתי,
    ואני מכיר את הילד…

  11. מאת יגאל חמיש‏:

    איתי, שלום רב,
    וואו – איזה המשך מרגש לסיפור שלא נגמר…!
    איך הגעת לבלוג שלי ולפוסט הזה?
    היכן אפשר למצוא ולעיין בספר היובל של התחנה?!
    הסיפור על הילד מפרדס חנה, היה הגורם לפרסום הפוסט שלי, ואתה שכן שלו ומכיר אותו, עולם קטן שחבל על הזמן…
    ומעל לכל – האינטרנט זה משהו…
    תודה רבה!

  12. מאת יגאל חמיש‏:

    נו, עוד דוגמה ל "נפלאות דפי הפייסבוק"…הסיפור הזה ממשיך להתפתח עוד ועוד וכבר חוצה יבשות:
    לפני מספר שבועות יצר אתי קשר רשף ליאור טהרני, קצין כיבוי מתחנת תל אביב, שקיבל בנוסף לתפקידו מינוי מנציב כבאות והצלה ארצי להקים את מערך המורשת, הארכיון, המוזיאון, ומרכזי המבקרים של הרשתות לכיבוי ולהצלה.
    ליאור החל לרכז ולקבל מכל יחידות הארגון ומאנשים פרטיים המון חומר ארכיוני, ניירת, תמונות, ציוד ועוד ועוד.
    יחד עם זאת, מיד בתחילת הדרך, הוא העריך שגם הציבור הכללי יכול להוסיף לו מידע רב ורלוונטי ולכן, הוא הקים קבוצה פתוחה בפייסבוק בשם "ההיסטוריה של הכבאות בישראל" (זה הקישור אליה) ופנה לציבור המתעניינים לעשות Like, להצטרף לקבוצה ולשתף במידע, תמונות וסיפורים. בקבוצה חברים נכון להיום מעל 1500 איש (!).
    לפני מספר שבועות, כאמור, ליאור יצר אתי קשר בפייסבוק, וזאת משום שהוא גילה בחיפוש ב Google את הפוסט שכתבתי על סיפור ההצלה מן הבור, אותו סיפור על דוד גרמנסקי ז"ל.
    אך מדוע הוא יצר עמי קשר, מעבר לעניין שהוא גילה בסיפור עצמו?!
    לפני זמן מה, לאחר הקמת הקבוצה בפייסבוק, פנה אל ליאור איש בשם Edgar Bosse, לשעבר איש שירותי הכיבוי בתל אביב, כיום נמצא בגוואטמלה, וכתב לליאור שהוא מחפש לשמוע אודות חברו הטוב, דוד גרמנסקי! ליאור, שלהא הכיר את דוד, החל במאמציו לחפש פרטים, מצא את הפוסט שלי באינטרנט, וסיפר על כך בקבוצת הפייסבוק. את השאר, כאמור סיפרתי לעיל.
    ההתכתבות סביב העניין, עם אדגר, מרגשת, ותוכלו לראות את כולה, כאן.
    סיפור כזה לא נשאר רק אצלי: חיש מהר, שיתפתי בו את אשתו ואת בניו של דוד ז"ל והמשך בטח עוד יבוא: ואני? מצאתי עוד כמה קטעי עיתונות שמספרים על הפרשה הזו, ובקרוב אעלה אותן לבלוג.

  13. מאת יגאל חמיש‏:

    והסיפור, מסתבר, עוד נמשך…
    במאי 2012, איתי משולם הגיב לפוסט (ראו לעיל) וציין כי הסיפור 'שלי' מופיע בספר היובל לכבאות בתל אביב….באותה עת, לא ידעתי על ספר זה דבר…
    בעקבות ביקורי בתחנת תל אביב אצל רשף ליאור טהרני, בנובמבר 2013, קבלתי ממנו, בנוסף לצילומי העיתונות גם עותק של ספר היובל. הספר שיצא לאור ב 1976, נקרא 'חמשים שנות כבאות 1925-1975', בעריכת שמואל גרשוני, ובהוצאת ועדת היובל.
    חיפשתי את הסיפור בספר, ולא מצאתי, אבל מסתבר, שלא חיפשתי מספיק טוב…
    ממש עכשיו התקשר אלי ליאור טהרני, שמפתיע אותי שוב ושוב, ובקולו הנמרץ והממריץ שאל אותי: "יגאל, פתחת במקרה את הספר בעמוד 221….?!"
    מסתבר שהסיפור מופיע גם מופיע, כולל תמונה מדהימה שלא זכורה לי, של אמי ושלי ושל קצין הכבאות זילבר וכבאים נוספים, באחד ממועדי הכרת התודה ב 9 בפברואר, אותם נהגה אמי לערוך מאז הוצאתי מן הבור.
    מאמר מהספר, והתמונה, ראו בסוף הפוסט.
    הסיפור הזה, לא נגמר. מדהים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *