שנתיים ל(בלוגו)סְפירַה

בשלושים ואחד לינואר 2004, בדיוק לפני שנתיים, עלה לאוויר האתר האישי שלי ב 'רשימות'. שנתיים של בְּליגַה רציפה, תובענית, לעתים טובענית, והעיקר – מתמשכת. בתחילה, התכנית היתה ליצור סביבה ליצירת ידע חדש סביב נושא ניהול ידע. יצירה משותפת לקוראים ולי. המיקוד תוכנן מראש להיות מקצועי, ענייני, על הדיסציפלינה המתהווה והצומחת של ניהול ידע בארגונים

חיש מהר התברר (בעיקר – לי…) כי עוד כיוון כתיבה מתנהל לו באתר: רשימות אישיות שלי. וכך החלה הכתיבה שלי באתר לנוע בשני מסלולים עיקריים: מקצועי ואישי.

לצד אלה, נוספו במהלך השנתיים רשימות קישורים רבות בשני התחומים בהם עוסק האתר שלי, כאשר אני משתדל מעת לעת לשמור על רעננות של הקישורים, על רלוונטיות ועל עדכניות.

התופעה המרתקת ביותר ככותב באתר היא כי רשימות מקצועיות החלו לצַמֵח נימות אישיות וחוויות אישיות מתועדות בהן פה ושם. וגם – הרשימות האישיות החלו לפתח אט אט רעיונות ואסוציאציות הקשורות בנושאים המקצועיים בהם אני עוסק כאן. זו היתה תופעה חדשה לי ככותב – וכיום אני כבר לא יכול למנוע את השילוב הזה. כנראה שגם בכך בעצם, מתמצה המונח 'אתר אישי', כתופעה ולאו דווקא כפורמט.

קוראים שהגיבו באתר או בדוא"ל האירו וחלקו עמי תובנות מרתקות שהשביחו את הנושאים עליהם כתבתי, יבורכו על כך. המהדרים שבקוראים גם מנעו ממני שגגה בהגייה, באיות אך בעיקר – בנתונים ובעובדות. בכך, הם הפכו לחלק מהכתיבה כבר מתחילתה והרחיבו בכך את תפקידם כקוראים. זו תופעה מרתקת.

הכתיבה באתר אמנם מזככת את הנפש ומזקקת את הרעיונות, אך יש לה 'תג מחיר' – אך גם אם עבודתי המחקרית לדוקטורט בנושא 'מנהלים כמספרי-סיפורים כאמצעי ניהול לשיתוף וניהול ידע' אינה 'טסה', יש בכך גם ברכה: קוראים רבים שקראו על נושא המחקר שלי באתר, טרחו והפנו אותי למראי-מקום, למקורות רלוונטיים ולקריאה חיונית נוספת. את חלקם – איני מכיר כלל. אני בטוח שהמחקר שלי יהיה ממוקד יותר ונכון יותר בזכות תרומתם הנדיבה.

ככותב באתר אישי לא יכולתי להתעלם מהתופעה עצמה: אתרים אישיים או בלוגים. היות שכך, קיבצתי חברים ועמיתים וירטואליים לכתיבה ברשת ליום העיון הראשון בישראל על בלוגים שנערך באחד ביוני 2005 בתל אביב. הם באו בהתלהבות, חלקו ידע ותחושות בנדיבות, ואף אם מספר השומעים היה מועט יחסית, הרי שהיתה תחושה של חלוציות שאט אט מיתרגמת ליצירת גוף ידע בתחום זה, גם אם אין הדבר נעשה בצורה פורמלית, ממוסדת ומוכוונת מלמעלה. וגם – יצאה תורה מישראל: עמיתי ניר אופיר, מעיד כי בהמתינו לדבר באותו יום העיון, שירבט לעצמו על פיסת נייר את המילה BLOG, וכך נולדת יוזמת 3108 כתאריך ל BlogDay2005, יוזמה מרתקת שהניבה צמתים רבים ברשת הבלוגית העולמית ואפילו בימים אלה ממשיכה לעורר רשימות ואזכורים בעולם.

זאת ועוד, לפני כחודש, נפתח הקורס הראשון בישראל לבלוגרים. פיתחתי את תוכנית הקורס הזה מתוך רצון לחלוק בידע שלי ובחוויות שלי על כתיבה בבלוגים גם אחרים המעוניינים ללמוד את הנושא. הסתבר כי יש מה ללמוד וגם – יש מי שמעוניין ללמוד. במשך מספר חודשים 'חיזרתי' נמרצות אחרי אכסניה ראויה עם זיק בעיניים כדי ליצור עניין בקורס שכזה. לשמחתי, מרכז ההדרכה לספריות בישראל נענה לאתגר, ואיפשר את הקורס בו לומדים מנהלי מרכזי מידע וספרנים את רזי הכתיבה בבלוגים. זו תחילתה של דרך שיש סיכוי רב שתוביל לבליגה ארגונית – שתהא צמת מרכזי ליצירת ידע חדש בארגונים, ובכלל.

באותה נשימה, היום מלאו גם חמש שנים (!) ל 'פורום מנהלי הידע בארגונים בישראל', אכסניה מקצועית ייחודית של מנהלי ידע בארגונים העוסקים ולומדים את נושא ניהול הידע. מבחינתי, האתר שלי היווה במה ראויה גם לקידום הנושא של ניהול הידע בישראל.

העולם קטן. זה ברור עוד בטרם החל הנושא של רשתות חברתיות לקרום עור, גידים, ואפליקציות לניתוח רשתות חברתיות. אבל, עם זאת, הסתבר כי מה שלא קורה פיזית, יכול, כנראה, להתרחש רק באמצעות הוירטואליה.. לפני זמן מה פרסמתי רשימה תחת הכותרת 'מי היה מאמין' ובה סיפרתי על ילד צעיר מפרדס חנה שנפל לבור עמוק, וניצל על ידי מכבי האש. הידיעה הזו הביאה אותי לספר סיפור דומה שהתרחש ארבעים ושש שנים קודם לכן, בדיוק מדהים של פרטים ועובדות. במרכז הסיפור ההוא עומד כבאי, איש שירותי כיבוי אש בתל אביב שירד אל הבור, קשר את הילדון שנפל פנים, והובילו אל חוף מבטחים. הילד ההוא – זה אני..

לפני כשבועיים, קבלתי שתי הודעות דוא"ל מרגשות: האחת – מבנו של אותו כבאי – שגילה במקרה ברשת את הרשימה שלי, בה נזכר שמו של אביו, והודה לי על כך שלא שכחתי. ימים ספורים אח"כ, קבלתי הודעת דוא"ל גם מרעייתו של הכבאי, שנפטר לפני שנים מספר. גם היא התרגשה מאוד לקרוא על כך – ברשת.

אז זהו. שנתיים, כמעט מאתיים רשימות, המון תגובות, ובעיקר – המון מחשבות.

ומעל לכל – תודה לקוראיי המנויים, והנסתרים, וכמובן תודה גדולה לצוות 'רשימות' על התמיכה הבלתי-מסויגת ועל החופש המלא ליצירה.

המשך קריאה מלמדת לכולנו,