שימור של ידע

בעת האחרונה, בעקבות שאלה בפורום ניהול הידע בישראל, החל דיון בנושא הנקרא 'שימור ידע של פורשים' בארגונים.

הנושא הנקרא 'שימור ידע' הוא לעתים קרובות מטעה, ועתיר-מיתוסים. אחד מהם, למשל, הוא שניתן ואפשרי "לשמר ידע". מניסיוני, אני מטיל בכך ספק רב. לכן, אני חושב שצריך לומר באומץ כמה עובדות בקשר לכך:
1. לא ניתן באמת "לשמר ידע". אלא אם כן הביטוי אינו מדוייק והכוונה היא לשמר מסמכים, נתונים, קבצים, מצגות, וכו'. אם אכן בזה מדובר, ראוי שנאמר זאת ביושר ולא נטעה את מי שסוברים שניתן "ללכוד", "לחץ", "לאסוף" את הידע מפורשים ו "לשים", "לאכסן", "לאגור" את ה "ידע" הזה במקום אכסון כלשהו. גם אם ניתן לעשות זאת, וכאמור, להערכתי – לא ניתן, איש לא מבטיח שמאן-דהו מהנשארים ייאות וירצה לטרוח לחפש ואז ללמוד מאותו פורש.
מה שכן ניתן לעשות הוא ללמוד מאותו פורש, במידה והפורש ישתכנע כי הלומד מעוניין באמת ללמוד, ולא "לקחת" את הידע מהפורש. למידה, היא כבר עניין מסֵדר שונה ולכך יש מתודלוגיות רבות.
2. הטכנולוגיה הוותיקה ביותר והאפקטיבית ביותר ללמידה, הבנה, יצירת משמעות, היסקים תלויי-הקשר וכו' היא סיפור ושיח. ידע מתרחש ונוצר אך ורק באינטראקציות חברתיות ועל כן צריך לוודא כי סביבות והזדמנויות כאלו הן דבר טבוע בשגרה ובתרבות הארגונית.
2. המילה 'שימור' אינה הולמת את טבעו של הידע, שהוא תלוי-הקשר ועניין, צומח ומתפתח כל הזמן, משנה צורה ותצורה וכו'. ארגון חייב לדאוג לכך שבארגון תתקיים סביבה מכבדת למידה וידע, וזו הצורה בטובה ביותר לכך שידע אכן יתפתח.
3. Michael Polanyi, Karl Weick, Dave Snowden ורבים אחרים, עסקו ועוסקים רבות במה שנקרא "ידע סמוי" ו "ידע גלוי". אני ממליץ לכולנו ללמוד לעומק את התובנה המתפתחת שלהם:
You always know more than you can tell, and you always can tell more than you can write down.
התובנה הזו, מתארת את הדרך שידע 'עושה' מהראש אל הכתב, כשבכל תחנה, משהוא אובד ונעלם. מה שארגונים רוצים, הוא להגיע ל Know. היות וזה לא ניתן, הם מסתפקים ב Write down. זה מסביר היטב מדוע ארגונים עוסקים בהקמת תשתיות טכנולוגיות הנקראות בטעות "מערכת ניהול ידע" (ועוד אומר על כך משהו בהמשך). זאת משום, שבתשתיות טכנולוגיות ניתן לאגור הרבה "Write downs"…ןלקרוא להם "ידע".

מה דעתכם?

פורסם בקטגוריה תשתיות תומכות ידע. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

16 תגובות בנושא שימור של ידע

  1. מאת דן נועם‏:

    תודה גם לך
    עוד לא הספקתי להעלות את הפוסט וכבר יש התייחסות אצלך, ועוד בשעות כאלה. כל הכבוד
    אני יושב עכשיו וקורא בצורה מעמיקה את המאמר
    המצויין של
    Ikujiro Nonaka _ Building A Foundation for Knowledge Creation
    אני חושב שכמו יין טוב הוא רק משתבח עם הזמן. גם מי שקרא אותו בעבר כדאי שישוב ויקרא. זה מעמיד את נושא "שימור הידע" במקום הנכון
    לילה טוב

  2. מאת עמית‏:

    אני מאמין גדול בשיח ובסיפור סיפורים. אבל שים לב שהמשוואה של הידע מתחילה לפני היות המילים.
    אני מסכים גם שידע קורה סביב אינטראקציה – אבל שיח היא רק אפשרות אחת של אינטראקציה שלא יכול לשמש צינור רחב מספיק להעברת הידע.

    הסוד הוא בעיני ברוטינות של עשיה אינטראקטיבית בארגון. אני לא אומר משהו שלא אמרת בעצמך, אבל רק משנה את הדגשים. עשייה במקום שיחה. ושימת דגש על רוטינה – כלומר עשייה חוזרת ונשנית של דברים דומים.

    למעשה יש הרבה מחקרים על למידה שמראים ש"ידע סמוי" נשמר או מקודד מבחינה קוגניטיבית כחלק ממערכת של הרגלים של עשייה.

    המושג של "רוטינה ארגונית" תופס תאוצה בשנים האחרונות והופך לגורם משמעותי יותר ויותר בהבנת תהליכים של למידה ושינוי בארגונים.

    הפוסט המלא (כי אני כותב על זה מאמר) בדרך.

  3. מאת הרצל‏:

    התייחסת בעיקר לשימור ידע לטווח קצר, מספר שנים, אולי עשרות שנים. אבל איך שומרים ידע לטווח ארוך? 50 שנה? 100 שנה? אולי מאות ואלפי שנים? כמה מתוך הידע הדיגיטאלי שנערם היום באין ספור דיסקים והתקנים אחרים יהיה זמין בטווחי זמנים כאלה? אבן שנחקקה לפני אלפי שנים אולי שרדה לימינו אלו ואולי יש מישהו שהצליח לפענח את הכתוב, אבל לא בהכרח את ההקשרים התרבותיים, כמו שכתבתה. אבל שלא כמו אבן, אינפורמציה תלוית טכנולוגיה, צריכה טכנולוגיה שתהייה מסוגלת לקרא אותה. ומי ערב שאכן טכנולוגיה כזאת תהיה עדיין זמינה בטווחי זמן של מאות ואלפי שנים? שלא לדבר על המדיה עצמה, שתיהפך עם הזמן לערימת גרוטאות. כלומר שרק מה שיועבר מדור טכנולוגי אחד לזה שבא אחריו, יש לו סיכוי לשרוד.
    התרבות שהקימה את הפירמידות לפני אלפי שנים לא שרדה עד היום. תרבויות המיה והאינקה בדרום אמריקה גם הן לא קיימות היום. יכול להיות שזה קצת תמים להניח שהתרבות הטכנולוגית של היום תשרוד לטווח זמן ארוך מהן. ואז, מה יישאר מכל האינפורמציה הדיגיטאלית שנערמת היום? שרידים חלודים?

  4. מאת עמוס‏:

    השיטות שפיתחה האנושות להעברת ידע נחקרות ונלמדות בדיסציפלינות של פוקלור ואתנולוגיה (ואתנוגרפיה).

    טכנולוגיות מודרניות מאפשרות לאפשר צפייה ושיחה ממרחק, אבל אינן מתקשות לספק כלי הצרנה טובים יותר ל"ידע" וניסיון מאשר דיבור והדגמה פנים אל פנים

    סרטוני הדרכה ביוטיוב, או ב "איך לעשות מה", או סיפורי אנקדוטות בפורומים של חובבים (הסתכלו באנשי יאכטות או תעופה קלה הנפגשים – בפורום או המציאות אמיתית – כיצד הם עסוקים רוב זמנם בהחלפת ידע בדרך של סיפור)

    המחקר והמחשבה צריכים להיות בשיפור התשתיות (הממטיות) להפצה, דיון, הקלטה, הדגמה (ראה הקשיים בהנחלת מתודולוגיה לא פרוצדורלית, למשל דיבגינג) והצרנה חלקית ביתור – מומלץ להתייעץ עם אתנולוגים ופולקלוריסטים

  5. מאת עמוס‏:

    כתבתי בחיפזון ונפלו אצלי כמה טעויות כתיב – תיקון החמורה שבהן: צ"ל "הטכנולוגיות המודרניות מתקשות לספק כלי הצרנה טובים יותר…"

    תודה

  6. מאת יגאל חמיש‏:

    דני – ספר מצוין. רק צריך לקרוא אותו בפרספקטיבה עכשווית.
    עמית – בהחלט, כתוב. הטענה המרכזית שלי היא שידע אינו ניתן לשימור.
    הרצל – ראה תגובתי לעמית. אני לא יודע להגיד איך משמרים ידע לטווח ארוך. אולי אפשר לשמר נתונים ומידע, אך לא ידע.
    עמוס – כל התחום של למידה ארגונית וניהול ידע הוא שילוב דיסציפלינות על פי הרבדים השונים: תרבות, תהליכים, תשתיות תומכות. אתה צודק לגמרי.

  7. מאת dugmanegdit‏:

    הרעיון של ידע שמקודד בפעולות עומד גם בבסיס כתביו של הרברט סימון וגישתו הרוטינית לחשיבה כלכלית. האם לכך התכוונת בין היתר?

  8. מאת הרצל‏:

    מה שרציתי להדגיש זה היבט של התרבות הטכנולוגית שבו אפילו הנתונים לא יהיו נגישים. כלומר שכאשר אנחנו זקוקים לאמצעי נוסף על החושים שאיתם אנו נולדים על מנת לגשת לאינפורמציה, לא בטוח שהאמצעי הזה יהיה זמין בעתיד.

  9. מאת עמית‏:

    בהחלט כן. הרברט סיימון יחד גם עם ג'ים מארץ' ועוד חוקרים מ"אסכולת קרנגי" זרעו את הזרעים של הרעיונות שהזכרתי.
    ריצ'רד נלסון וסידני וינטר כתבו באופן מקיף על רוטינות ארגוניות ופיתחו על בסיסן תאוריה שלמה של שינוי כלכלי.
    בשנים האחרונות לקחו את הרעיונות מעבר להיבטים הכלכליים שלהם ובדקו בין השאר השלכות התנהגותיות, סוציולוגיות, ארגוניות ועוד.
    אני יכול לספק רשימת קריאה אם זה מעניין מישהו – אבל אולי אחכה לפוסט שלי בנושא.

  10. מאת עמית‏:

    ומה ההבדל בעיניך בין אי-שימור ידע לבין שכחה פשוטה. הרי גם אם אנשים לא עוזבים ארגון יכול לאבד ידע. האם כל אי שימור ידע הוא סוג של שכחה? או להיפך? או שמא אלה שני דברים שונים, ואיך מבחינים ביניהם?

  11. מאת יגאל חמיש‏:

    אני התייחסתי אך ורק לכך שארגונים סוברים שניתן לשמר ידע, וספקי פתרונות או יועצים מובילים ארגונים לכך שהדבר ניתן.
    אני סבור שראוי לומר בבהירות ובקול צלול שלא ניתן לשמר ידע. זו כל האמירה שלי בעניין הזה.
    לשאלתך, בוודאי שיש בארגון שכחה, אך הארגון חייב לעשות כל שביכולתו כדי להגדיר מה הוא צריך לדעת ולא רק מה הוא ידע בעבר.

  12. מאת ראובן‏:

    בהסתכלות לאחור נראה לי שבעידן הרשת המחשבים בארגון הידע אינו נשמר כתורה מוכרת
    בגין חילופי דורות ורוטטציה ארגונית וניוד עובדים שכל אחד משמר את הידע בתקיות שלו עם שמות ומסיפור אישי ,
    כך שכל הידע וההסטוריה של עשיה לא מוכרת לכלל הציבור
    פעם היו קלסרים והיה איזה סדר ארגוני של תיוק והכל נשמר והיה גישה לכולם
    היום יש חסימות בסיסמאות, ומעבר לזה קבצים ותקיות נעלמות בגין שידרוגי מערכת ורשת
    וזאת אני יכול להעיד בארגוני שלי
    לכן המודעות להחדרת שימור הידע לדעתי אינו מופנם בארגונים
    זו דעתי
    בברכה

  13. מאת עמית‏:

    בטוח הזכרתי לך את זה כבר בעבר, אבל אם אתה לא מכיר אז כדאי לך מאד לקרוא:
    talking about machines/Julian Orr

  14. מאת יגאל חמיש‏:

    ודאי! "קריאת חובה"!

  15. מאת ביילע‏:

    בטווח הקצר אז אתה רוצה שיחשבו לטווח הרחוק? אני עובדת עם מספר חברות ושמתי לבי שאין העברת אינפורמציה בתוך הארגון בין העובדים. לכן כאשר אני פונה לתמיכה מאד חשוב לי מי עונה, כי איכות התמיכה לא אחידה ותלוייה בידע האישי של כל אחד. למרות שכבר הערתי מספר פעמים לממונים שכדאי לדאוג להעברת המידע לכולם, שום דבר לא נעשה בנידון.

  16. מאת יגאל חמיש‏:

    נכון מאוד. זו בדיוק הסיבה שבעטיה אני כותב שלא ניתן לשמר ידע. יותר מכך, גם אם הידע 'ישומר', איש לא מבטיח שמאן דהו יבוא לחפש וללמוד. ההתמודדות עם הסוגייה היא תהליכית, מתמשכת ואיטית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *