אוקטובר 2006, מסע לפולין
ליוני, יונתן שלנו,
הנה כמה מלים מחזקות ממני – אליך, בדרכך במסע, בצאתך ממחנה המוות, כחלק ממשלחת ישראלית גאה, עטוף בדגל הלאום.
את ההיסטוריה הפרטית של המשפחה שלנו – אתה מכיר היטב.
במקרה הפרטי של המשפחה שלנו, עקב נסיבות הזמן והמקום, הקרובים לנו, לא נאלצו לחוות אל כל מוראותיה המזעזעים של השואה כפי שאתם רואים את עדויותיה האילמות במחנות הריכוז בפולין.
כפי שאתה יודע, הסבתא שלך, חנה, שהתה עם הוריה וכל משפחתה בסופיה שבבולגריה, שם מזלם של היהודים שפר עליהם, והם זכו להגנתו של מלך בולגריה. למרות זאת, שיכורים אנטישמים, פרחחי רחוב, הפליאו מכותיהם בסבא-רבא שלך, אברהם, והוא נותר משותק עד מותו. סבתא, לא המתינה – היא החליטה ועשתה – היא הפליגה בספינת מעפילים לארץ היחידה שהיא בית לעם היהודי. דרכה לא הייתה פשוטה כלל ועיקר: הבריטים הגלו אותה יחד למחנה השבויים בקפריסין. היא זכתה להגיע למדינה רק בחלוף שנה, אחרי הכרזת העצמאות, ובהיותה אחות, שירתה כקצינה בחיל הרפואה של צה"ל.
גם הסבא שלך, יעקב, מעולם לא הכיר את אביו. נסיבות חייו של הסבא-רבא שלך עדיין לוטות בערפל ועל אף שניסינו יחד בביקור בווינה לפני מספר חודשים לגלות עוד ועוד פרטים, עדיין יש חידות שנותרו סתומות. סבא לא זכה לגדול עם אמו, ילידת פולין, שנאלצה להפקידו בבית היתומים מגיל ארבע – הספיק לראות את היטלר נכנס בראש גייסות קלגסיו לשדרה הראשית בווינה, עיר מגוריו. גם סבא לא המתין – החליט ועשה. הוא גילה תושייה מופלאה, השיג תעודת מסע, והפליג גם הוא בספינת מעפילים אל עבר ארץ ישראל. גם הוא ידע שזה המקום היחיד אליו הוא משתייך ובו הוא רואה בית.
על אף העובדה כי משפחתנו לא חוותה את זוועות השואה, אינה מפחיתה במאום מהתחושה האוחזת בכל יהודי, כאשר הוא שומע את נגינת ההמנון, בעיבורו של מחנה המוות, כשהוא מושר בפני נשים וגברים צעירים מישראל, מדינתו של העם היהודי.
מתי יודע אדם מי הוא ולאיזה עם הוא שייך? וגם – מתי אדם שואל את עצמו את השאלות האלה?
לרוב, השאלות האלה עולות במחשבתו של אדם כשהוא עד להתרחשות המותירה בו רושם רב. לעתים, קורה הדבר כאשר עולה בו זיכרון חד של אירוע מעצב בחייו, או בחיי המדינה שהוא אזרח בה, או בהיסטוריה של המשפחה אליה הוא שייך.
במידה רבה, אנחנו מניחים כי המסע לפולין מותיר בך רשמים עזים ובוודאי גם מעלה אצלך שאלות רבות המחפשות מענה. למה זה קרה? מה אפשר לעשות כדי שלא יקרה שוב?מה אני יכול לעשות?
אתה יכול להיות בטוח שהזיכרון, ביחד עם התקווה – יביאו לכך שתסריט אימים שכזה לא יחזור.
אנחנו גם מבקשים להזכיר לך את העיקרון שהנחה את סבתא ואת סבא, כל אחד במקומו ובזמנו: להחליט, ולעשות!.
אנחנו מבקשים לשלוח לך מכאן, עידוד, חיבוק, אהבה וגם – הרבה מאוד גאווה על כך שאתה מממש באופן אישי את הציווי של היהודים שנספו, כי שואה כזו לא תשוב עוד לעולם, ולא תקרה שוב.
כמו נעמה, אחותך הבכורה, שפסעה באותן הדרכים שנתיים לפניך, אנחנו יודעים כי גם אתה מצרף למסעות חייך תחנה משמעותית ביותר, הקושרת את אימת העבר עם קשיי ההווה אל עבר אתגרי העתיד.
אתה רשאי לראות את עצמך כמי שעובר בכוח אישיותך ועוצמתך הפנימית עוד שלב בתהליך החניכה הישראלי הרצוף עצב, שמחה, ותקווה. אנחנו יודעים שתחליט, ואנחנו יודעים שתעשה.
אנחנו אוהבים אותך, ומאחלים לך תקוות גדולות לעתיד, ובטוחים כי תגשימן,
באהבה ובהערכה גדולה,
אבא שלך,
טקס בטרבלינקה, אוקטובר 2006
פינגבאק: כשבלוגרים נפגשים – סיפור מהחיים על בלוגים, בלוגרים ומפגשים (פוסט מתגלגל ומתעדכן…!) | מסע, מסה ומשא - תצפית על ארגונים, ניהול וידע