מסע, מסה ומשא – תצפית על ארגונים, ניהול וידע

במקום פתיחה
מבקר!
ראה את שרידי המחנה הזה והרהר:
מכל ארץ אשר אתה בא- אתה אינך זר.
עשה שהמסע שלך לא יהיה חסר ערך-
על מנת שמותינו לא יהיה חסר ערך.
עבורך ועבור ילדיך, יהיה האפר של אושוויץ להתראה:
עשה שהפרי הנושא של שנאה,
אשר את עקבותיו תגלה כאן, לא ינבוט זרע חדש.
                                     לא מחר ולא לעולם!
                                                             כתב: פרימו לוי, אסיר המחנה
 

אנחנו עומדים בתוך בית הקברות הענק בלודז', גבינו אל רבבות הקברים ביניהם שוטטנו במשך דקות ארוכות ועינינו אל החומה- אל קיר הלבנים הגבוה המשובץ לבנים בצבעי דם ואדמה.
 
בינינו לבין הקיר- 6 בורות גדולים, מלבניים, עמוקים, פעורים לרווחה ומשובצי עלווה ירוקה, ירוקת ואפילו ניצני פרחים של תחילת אביב המבצבצים מבעד לעלווה.
 
הקור מקפיא, אוחז בנו מכל כיוון, חודר לכל חריץ בין הצעיף לצוואר, בלחיים, באף- וכאילו מעביר בנו את מגע שדה המוות שאנו בעיבורו.
דממה, אין איש מלבדנו בבית הקברות ורק מצעד אינסופי של קברים מכל סוג, בכל גודל- ניצב מאחורינו, כבמסדר אילם – בוכה? מאשים? מתחנן? זועק על עוול בלתי נתפס שנעשה לעם שלם.
 
מאחורי כל מצבה- סיפור, עולם שנקטע בעודנו באיבו ורק מיעוטן מאפשר הצצה אל התופת שגם עוד 60 דורות לא נוכל לתפוס- בעזרת גילוף ענף שנגדע, פמוט עם נר שנשבר, כמה משפטים המזכירים כי מתחת למצבות- כמעט ונרצח עמי!
 
והסיפור האישי, הכל כך מרגש שמספרת לנו המדריכה נועה קליימן- הינו מיקרוקוסמוס של השואה, של התופת ושל התקווה, של הזיכרון ושל הקשר שלא יינתק- אשר קושר אותנו אל משא העבר שאנו נושאים, ואל ההבנה מדוע אנחנו כאן, במסע החיים.
 
הסיפור האישי, האחד, הראשון מני רבים אשר בודאי צפויים לנו בהמשך המסע- הוא זה אשר הופך אותנו, שלא הכרנו טרם צאתנו- לאחים, למשפחה, לעם, למי שצריכים להתעלות מכל פרשיות היומיום היוצרות תחושת איום קיומי עלינו- ולשמור על עצמנו, יחד- למען עתיד ילדינו אשר להם אנו מצפים היום, ילדינו המצטרפים אלינו למסע.
 
אחות סבתה של נועה היא מלודז' והסיפור שסופר הינו תוצר של חקר  שנועה קיימה מולה לפני שנים, ואז נודע לה כיצד היא שרדה.
רק מאות שרדו מלמעלה מ 150,000 יהודי לודז', שנדחסו לגטו כבר בתחילת שנת 1940- וקרובתה- אחת מהם.
 
פחות מ- 1,000 בחורים ובחורות נותרו בגטו מהקהילה המפוארת של לודז' באביב 1944 והם נותרו כדי לאסוף את שרידי הרכוש של הנרצחים, לרכזו ולמיינו. והנה יום אחד נלקחו 10 בחורים מהחזקים יותר לעבודה אחרת ומשחזרו- הם אספו את האחרים וסיפרו כי נצטוו לחפור בתוך בית הקברות 6 בורות גדולים.
 
זו כבר התקופה שלאחר הרצח הנורא, לאחר האקציות, לאחר המיונים של הזקנים והטף והשרידים שנותרו- מבינים כי עבורם כרו את הבורות והם מחליטים להתחבא ברחבי הגטו ולנסות לשרוד את הזמן עד לבוא הרוסים ששאון הלחימה מולם נשמע כבר בפרברי העיר.
ואכן- רובם שרדו, וכמו דודתה התגלו מספר ימים לאחר מכן ע"י הרוסים שנכנסו לעיר.
 
וכך- נותרו הבורות הללו שריד, סימבולי (כי 6 הם), זועק את זעקת אלו שנרצחו ומקום קבורתם אינו ידוע, ואולי- מציין את התקווה של אלו ששרדו, שעלו לארץ ישראל ובנו בה את ביתם מחדש- ואת העתיד של כולנו!
 
ובצד הסיפור האישי, גם סיפור המצבות ביניהם הובילה אותנו סופי בן ארצי, מדריכה בעלת ידע עצום ורצון בלתי נדלה לחלוק אותו עימנו- מרתק.
בית הקברות מלמד על קהילה גדולה, גאה בעשייתה- אוספת ומאמצת בחלקה המשכיל והליברלי את מנהגי הגויים גם באחוזות קבר מפוארות- החולשות על כל מרחב בית הקברות. עיר בה היו כשליש מהתושבים בשנת 1939- יהודים.
אחוזת הקבר של משפחת פוזננסקי- של התעשיין הגביר אשר אחוזתו בעיר הפכה למוזיאון העירוני של לודז' הינה דוגמא מאלפת של עוצמה ושל התערות של קהילה- שנכחדה! עמודי שיש מפוארים הנישאים אל כיפה שחלקה הפנימי מוזהב- ומעברו השני של בית הקברות חלקות של רבבות שמקום קבורתם לא נודע.
ומבט אישי וצביטה בהגיענו אל חלקות המתוחמות בשלטים קטנים של קורסי המג"דים מצה"ל אשר היו ב"עדים במדים" (כך שם המסע- בצה"ל) ועבדו יום אחד במאמץ נכש את העשבייה ולסדר מעט את החלקות העזובות.
 
והחלקות- כמעט נעלמות, שוב- תחת העשבייה והעלווה המתחדשת כבכל חודש מרץ סביב, על צמרות העצים הגבוהים, עטויי הירוקת- מלמדת שמעגל החיים נמשך, שאחרי כל חורף קפוא, סחוף רוחות- מגיע האביב, מציצה השמש וקרניה מלטפות, יש ניצנים חדשים המבצבצים מהאדמה הקפואה- והחיים חזקים מכל!
ואנו- במצעד החיים, עם ילדינו- המסמלים את העתיד ואת הנצחיות של עמינו- דומעים וגאים.
 
ודווקא פסוקים מנתן אלתרמן עולים במוחי, ביודעי כי רק העצים הזקנים נותרו- ואינם יכולים לספר… (ואני מאתר ורושם- בשובי).

"והנה העצים במלמול עליהם.
הנה האוויר הסחרחר מגובה,
אינני רוצה
לכתוב אליהם
רוצה בלבם לנגוע."

היום הראשון למסע
על הישראליות, ועל הרשת האורגת אותנו לעם אחד- העידה סופי בן ארצי, המדריכה האולטימטיבית, אוצר בלום על פולין ועל השואה, כאשר בשיחה במטוס לפולין מצאנו כל כך הרבה מן המ
שותף בסקרנות, באהבת האדם והארץ, באהבת הכתיבה ואפילו בחברים המשותפים האהובים מפארן- רחל ויונש ושאפילו את ציפורה היא הכירה במסע לפולין.
וכך גם המעגלים שלנו, מתחילת המסע- עת הבנתי כי אחת האמהות, לינדה- היא אימו של דר, חברו של עידו שלי אשר היה עימו ביחידה עד לפני ימים ספורים.
את הסיור בלודז' התחלנו בפארק הענק עם עשרות הילדים הפולנים המשחקים ומשתעשעים מול מצבת הענק של משה, הנושא, מיוסר- את לוחות הברית על כתפו וידו הימנית פונה אל השמים והאל בהתרסה- ופניו זועקות.
על נצחיות הזכרון העידה תחנת השילוח של היהודים בלודז', אשר הפכה לאנדרטת זכרון מצמררת, הממחישה דרך קרון השילוחים שלתוכו נכנסנו- את מכונת המוות שלעולם לא יוכלו להכחיש, את השריטות שנוצרו, את הסיפור של רחל באום שסופר ע"י הלל המדריך, את תצלום הפתק שנותר בין חרכי הקרון, את השיר שהושמע לנו בעודנו עומדים בתוך קרון המוות, מבטי בעתה ודמעות ניקווים בעיני כולנו- עת הניגון העצוב על רחל המתעדת את הנסיעה מלודז' אל מחנה ההשמדה.
והסיום- דרך התיאור של נאום רומקובסקי  מ 4/9/42 את האקציה השנייה- בה הוא נדרש לשלוח את הילדים ואת הזקנים- אל המוות והוא, בנהמת ליבו- מקווה שבמותם תיווצר תקווה לאלו שסיכויי הישרדותם גבוהים יותר. אזכיר רק משפט אחד שנותר חרוט בי: "לא שיערתי מעולם, שידי שלי, ייאלצו להגיש את הקורבן למזבח" (והתיאור- ע"י ריקי, שהפכה למדריכתנו הנפלאה בהמשך המסע).

היום השני
בוקר צח, נאה, אין ספק שהמזג, בינתיים- מאיר פנים.
קצת אי סדר בהתארגנות ובמפגש ואנו מתחילים ב 0900 את הסיור שלנו בקראקוב היפה, בגבעת וואוול (בה שכן מטה הגרמנים ולכן כונה בירת ה"גנרל גוברנמנט".
היום מוגדר כיום טיול עד למפגש הצפוי אחה"צ עם הילדים ואנו מתכוונים לנצל את היותנו קבוצה קטנה, מרובת מדריכים מעולים ולהפיק ממנו את המירב.
 
סופי- מובילה אותנו (שרה, גיא בנה, לינה, לינדה, רועי, שולי, גילה ואני- עם נועה, ריקי, הלל וסופי- מדריכינו) ואנו במוקד העוצמה הפולנית, המקום החשוב ביותר בפולין, בבירתה לאורך רוב ההסטוריה שלה.
ארמון השליטים שופץ בין שתי מלחמות העולם ומהווה מקור גאווה מוצדק לתושבים.
הארמון מרשים, הכנסייה מרובת סגנונות ומאפשרת הבנה של 4 תקופות ארכיטקטורה שונות- ועתיקותה מוצגת בכניסה אליה בעצם ממותה גדולה המוצגת מעל דלתותיה.
עוד מעגל נסגר לי עם הסיפור על "גרף פוטוצקי" – הביטוי שהיה שגור בבית אימא ומתחבר לסיפור על נוצרי אדוק (ועשיר) שאהב את עומק היהדות והוקע ע"י הכנסייה.
 
ואנו נהנים מכושרו הדרמטי של הלל שממתין לנו – עוטה דמותו של הגנרל בעל השפם פילסודסקי – משחרר פולין, מספר את סיפורו ואת ההשתלשלות ההיסטוריות שהובילה להגדרתו כאבי האומה.
 
מזג אוויר צח, שמיים כחולים, אנו על הגבעה- מביטים אל נהר הוויסלה המתעקל מעבר לחומה וזורם באצילות- ואני תוהה כיצד על האדמה הזו אירעו הזוועות הללו- עליהם התחלנו לשמוע אתמול- ואנו עוד לפני המסע עצמו!.אנו יורדים מהגבעה, הולכים אל הכיכר הענקית, מתפעלים מיופיה של קראקוב, חשים כתיירים לרגע, מביטים אל פסל המשורר הלאומי, אל שוק הבדים ואל המגדל ממנו מחצצר עובר בכל שעה בין החלונות ומחצצר את אותה תרועה בה התריע לפני מאות שנים על בוא הטטארים- עד אשר נפגע מחץ ונפל.
סיור קצר באוניברסיטה ההיגלונית העתיקה והמרתקת.
אנו שוב בכיכר- לוגמים קפה ומתענגים על השקט שלפני הצטרפות ילדינו, פתאום אני חש שהגעגועים- חזקים יותר ואני כבר מצפה לעמית.
הולכים תוך כדי שמיעת סיפורים נוספים על המרד היהודי בקראקוב, על פיצוץ בתי הקפה (ואנו ליד צינגריה, בית הקפה מול התיאטרון שפוצץ על יושביו החיילים הגרמנים ע"י המחתרת)- עד לרובע היהודי וממתינים לילדים.
 
לפתע- קבוצת תלמידים ענקית מתקרבת- והנה עמיתי רצה אל, פושטת ידיים בשמחה לקראתי וחיוכה הנפלא ממלאני.
חיבוק, כמה סיפורים קצרים- ואנו במסע המשותף שהחל בחיבוק של מי ששמחה תמיד, מי שאוהבת את העולם ואינה יודעת עד כמה שפר עליה גורלה, ואני חושב שאחרי מחר- באושוויץ בירקנאו- תהפוך למבינה יותר, לבוגרת יותר.
 
מסלול קצרצר ברובע היהודי, הכולל את הטמפל- בית הכנסת של המשכילים וסביב, ברחובות השקטים המשובצים בכתובות בעברית של חנויות, בתי מלון קטנים ומסעדות יהודיות- אסתרינה, עדן…
יושבים ברחבת בית הכנסת האלטשול (העתיק ביותר בפולין) אחרי מעבר בית הכנסת של הרמ"א וריקי מספרת לנו על מה שקרה עם הקהילה- החל מאיסוף היהודים בחצר בית הכנסת, זריקת ספרי התורה וציווי היהודים לירוק ולקלל את הקדוש להם…
 
נסיעה קצרה אל המסעדה- ארוחת צהריים (כבר כמעט ערב) משותפת, המונית (אנו נתרגל להמון, לצפיפות ולתפריט הדומה), סיבוב ערב בכיכר המרכזית, הסבר מול בית התיאטרון על בית הקפה שפוצץ ע"י המורדים ואנו- למלון.
הילדים מקבלים חדרים, מתקלחים ויורדים לארוחת ערב- שוב המולה רבה, משלוח מנות מדוד וטקס (ההופך ליומי) של ימי ההולדת עם מתנות לברי המזל- אנו בשיחת לילה ראשונה, קצרה – ולמיטות.

לחלק הבא

היום הרביעי – אושוויץ בירקנאו והפנמת תחושת המוות של הארץ המקוללת
הבוקר החל מוקדם, ארוחת בוקר לפני המהומה של הילדים ואנחנו ב 0730 בדרך- באוטובוסים.
שעת הנסיעה חולפת עם הסברי ריקי והסרט של חיים הכט על טיסת ח"א מעל בירקנאו- ואנו באושוויץ.
 
סרט פתיחה בן 25 דקות עם עדויות והקלטות אוטנטיות מתקופת השואה, בעיקר מיום השחרור ואנו עם המציאות הבלתי נתפסת, חוזים בבעתה במראם ובדבריהם של הניצולים, רואים את הבורות שנתגלו- ומתקשים להאמין והסרט, בעיני- הוא המנוף לאינסוף השאלות שמרגע זה אני מתחיל לשאול עצמי- על איך ולמה ואין לרובן תשובות, אלא הבנה ההולכת ומתרחבת של העוול הבלתי נתפס שנעשה.
 
יושב וחושב מדוע לא הפציצו את מסילות הברזל- יודע כמה קל היה לממש ההפצצות, כמה מעט משאבים נדרשו לכך ותוהה עד כמה מעגלי ההשתתפות, גם הפסיבית של בעלות הברית היו רחבים.
 
מתארגנים בקבוצות ואנו עם ריקי בפתח המחנה- בעל השער המפורסם כל כך: "העבודה משחררת…" וזוכרים כי לפרקים, בתדירות הפוחתת בהתמדה אנו מוצאים עדיין אסירים מהמקום היחיד בו, כבבקר- הטביעו את מספרי האסיר על זרועם.
אנו עומדים ליד השער- שומעים על התזמורת, מקשיבים לסיפור המזעזע על השארת האסירים לקפוא בחביות מלאות במים, על הטירוף שבין הכתלים- ואנו נעים אל צריף 4 עם החפצים הרבים, עוברים ואיננו מסוגלים להכיל את המראות הקשים.
מזעזע במיוחד קיר הפרוטזות העצום עם רבבות פרוטזות מכל סוג, בכל גודל.
ומה שנותר מהצריף הוא דווקא התמונה הניבטת מתוך תיבה אחת, מכוסה בזכוכית- ובתוכה חלקי בובה שראשה מנותץ.

ומקשיבים ובוכים למילות שירה של אנדה אמיר על הבובה ש'רינה: 
 
"היתה זו בובה יפה להפליא
ידעה לבטא: אמא אמא'לי
ידעה להניע ידיה רגליה
ידעה לעצום ולפקוח עיניה.
 
בובה זו ניתנה יום אחד מתנה
ללאה- בת ארבע, ללאה הקטנה.
מאחר שלאה נועצה באימה,
הן קבעו כי "שרינה בובה" יהיה שמה.
 
ולאה הקטנה, לאה בת ארבע,
נקשרה לבובה בכל עומק ליבה:
לכל צעדיה הבובה נלוותה
לטיול, לשולחן- ואף למיטה.
 
אותו לילה איום, כאשר באו הם,
ולקחו את לאה, את האב, את האם,
לאה הקטנה, לאה- בת ארבע,
כל דבר לא לקחה- זולתי הבובה.
 
וכשהם הפרידוה בקולות ניחרים,
במכות אגרופים מעל פני ההורים
היא מאום לא ידעה, ומאום לא הבינה,
אך חיבקה אל ליבה, את בובתה- את שרינה.
 
כאשר נדחקה בין מאות ילדים,
כמוה קטנים, נרעדים, נפחדים,
היא אחת יחידה, לא קראה, לא בכתה,
כי איתה בובתה, כי שרינה איתה.
 
עד רגעה האחרון, עוד נושמה המומה,
ריחמה על שרינה, פה נלחצה עימה,
עד כשלה, עד נפלה, בחלום אפלולי
היא שמעה קול שרינה: אמא- אמא'לי.
 
אך עתה עוד איננה לאה- זו אימה
ומי ירחם על בובה – יתומה?"

בוכים, חושבים על ילדינו, על סיטואציה של עם המתמצית בסיפור האחד…
 
עוברים לחצר בין צריף 10 לצריף 11, עם קיר המוות בסופו, עם החלונות שנאטמו בלוחות עץ להשתיק את הזעקות שבקעו מצריפי העינויים שביניהם אנו עומדים, מצומררים- שומעים על צריף העיקור של הנשים, על מרתפי החושך אליהם זרקו אסירים, ועל צריף 5 שעברנו קודם- עם סיפורם של תאומי מנגלה- עם הפרוזדור האינסופי ובו תלויות תמונותיהם של זוגות זוגות של תאומים.
ומסיימים את ה"ביקור" באושוויץ ליד השער, מעברו האחד נותרה אחוזתו של רודולף הס- המפקד האיום של המחנה, ואנו ליד עמוד הגרדום הקטן בו הוא נתלה אחרי המלחמה ע"י הפולנים, כשבמרחק עשרים מטרים משם הארובה הקטנה המכסה על חדר הגזים של המחנה.
 
יוצאים מאושוויץ ואני מצטט את המשפט של ק. צטניק שקיבלנו:
"אושוויץ תיהפך לעשן חולף אם לא ילמד ממנה האדם את לקחו ואם אמנם תהייה אושוויץ כלא היתה מעולם –לא יהיה האדם ממילא ראוי להמשך קיומו".
 
בין אושוויץ לבירקנאו – 3 ק"מ המפרידים בין שני מרכזי המוות, במכלול 40 המחנות שהיה הגדול ביותר מבין מחנות המוות. אנו עוצרים לארוחה, לאסוף כמה נשימות לפני מחנה המוות הנורא אליו אנו נוסעים.
 
הכניסה הכל כך מפורסמת, זו המבטאת את השואה- עם מגדל השמירה המרכזי מעל לשער המחנה- אליו אנו עולים כדי לאמוד את גודלו העצום של המחנה, להביט אל פסי הרכבת ומשטח הסלקציה שלצידם, לצפות אל הצריפים ואל המשרפות שאנו בדרך אליהם ולהקיף במבט את כל המקומות שאליהם אנו צועדים, להבין את הדייקנות והיעילות של מחנה המוות הנורא!
 
הולכים אל מבנה ההסגר- נבנה עפ"י תקן של אורווה ל 60 סוסים ואחסן כ 800 אסירים. טבעות הברזל לסוסים נותרו, כך גם הדרגשים עליהם הצטופפו מאות אסירים מזי רעב, ה"מחראות" האיומות, אלו שבהם איבדת את שארית צלם האנוש- בריח, בחשיפה..
 
עומדים על רציף הסלקציה ושומעים את סיפורה המרגש כל כך של ריקי מדריכתנו- על משפחת אביה שהגיעה לכאן- סבא וסבתא עם 9 ילדים וביניהם אביה עם אחותו התאומה, ובצעקות של "תאומים החוצה" בהחלטה של שניות הסבתא דוחפת את 2 תאומיה החוצה ומצילה אותם בעוד שאר המשפחה עושה דרכה מייד אל המשרפות.
תודה ריקי על סיפורך הכאוב- המצמרר.
 
נכנסים אל צריף הנשים, כ 80 דרגשים ב 3 קומות בהן אוחסנו 800 נשים בצפיפות נוראית, ואנו עם סיפורה של רות אליעז ששדיה נכרכו בתחבושות לאחר שילדה את תינוקה והיא תחת בחינה כמה זמן ייקח לתינוק למות והיא מצילה אותו מייסוריו במנת רעל שנותנת לה רופאה ואנו- בוכים שוב ואני מודה בליבי לריקי על יכולתה הנדירה לנגוע בנו ולהעביר את הנושא הכל כך טעון באמצעות הסיפורים האישיים.
 
מדברים על צריף המטבח, התלמידים מתקשים לדמיין את הגודל העצום של המחנה ואני מתערב ומנסה לפשט את הגודל דרך חלוקת המספר העצום (40,000 שנותרים ומוחלפים, שעובדים- מתוך 200,000 המגיעים למשרפות כל הזמן).
מחלק לעשרת החלונות במטבח ומסביר כמה האכילו מול כל חלון, כמה הספיקו לקבל את כף המרק הדלוח…
 
אנו צועדים אל המשרפות- אל הבורות הגדולים שנותרו לאחר פיצוצן, אל שרידי הבטון הענקיים שנותרו- סביבם גדר- ואל הסיפור של מה שהתרחש בתוכם (ורק כמה ימים אח"כ- נראה במיידאנק).
 
אנו מקיימים את הטקס הקבוצתי, הכל כך מרגש- עומדים במעגל וכל אחד מקריא שמות של קרובי משפחה שנרצחו בשואה, בדממה, עיניים דומעות, אנו ביחד, חשים בביחד יותר מבעבר, חשים שותפות גורל, יש המקריאים אינסוף שמות ממשפחה/ שבט אחד שהביאה אביטל- של קרוביה- משפחת שפירא ואנו מביטים אל הדגלים שחלקנו נושאים בגאון- ושוב בוכים.
 
מכאן- הולכים דרך האנדרטה של המחנה אל מקום כינוס הקבוצות לקראת הטקס הצפוי.
אני מביט מערבה, השמש שוקעת והשמיים נצבעים בצבעי אדום, בצבעי דם מצמררים, מעבר לעצי הלבנה הענקיים, הקרחים- ואני תוהה על השקיעות המדהימות הללו שליוו את מצעד המוות האינסופי שהתרחש.
 
ואומר בלחש את מילותיו של שלמה אבן גבירול:
"כל הסתיו בכו עננים עד אשר
חיו עצי השדה אשר גוועו"
 
מביט מזרחה ורואה את מגדל השמירה המרכזי המתחיל להיות מואר, רואה את מגדלי השמירה המתנשאים מכל עבר- מעל לגדרות התייל הכפולות, המחושמלות והקור הפנימי שבי- גובר.
 
מעגל של כל המשלחת, שירה נוגה והקראת קטעים מצמררים במהלך הטקס שהוכן מבעוד יום, מרגש, ואיני יכול להימנע מצילום השמים האדומים והדגל הכחול לבן המתנופף בעוז ודווקא שיר הפלמח מתנגן לפתע בראשי "ומצעדנו עוד ירעים אנחנו פה" ואני חש בתוכי- שהינה, כאן- אנו בנוכחותנו מראים כי ניצחנו! אני גאה, אני מבין יותר מדוע אנחנו כאן, בישראל וחושב על הפרופורציות בן יש לראות את התופעות להן אנו עדים בארץ בחודשים האחרונים…
 
וכשחושב על הארץ שנותרה מאחור, חושב על אבא שנפטר לפני חודשיים ולפתע מחשבותי נושאות אותי אל יום הבר מצווה שלי, בן למשפחת לוחמי האצ"ל שנאבקו על הקמת המדינה ואני שוב עומד בפני מאות המוזמנים ושר בקול את המנון בית"ר: "בית"ר מגוב רקבון ואפר- בדם וביזע יוקם לנו גזע- גאון ונדיב ואכזר" ואלו מילותיו של זאב ז'בוטינסקי, מנהיג יהודי, עברי- שחזה את השואה, שקרא ליהודים לעלות לארץ (ובזכות עלייתו של אבא אני חי) וידע לפני 80 שנה לחזות את העתיד!
 
ואני נושא תפילה בלבי שהדור הזה, שהנוער שלנו- ידע להיות נדיב, גם עם שכנינו, לא לוותר על אכזריות כשצריך אך לקדם פתרון שיאפשר לנו לחיות בארצנו כ

יום ששי – המסלול מבורות המוות אל תקוות החסידות בקבר רבי אלימלך.
 
יוצאים בבוקר ב 0900 ומאחר ואנו צפויים לשעתיים נסיעה- ריקי מכניסה אותנו אל עולם החסידות באמצעות הסיפור המופלא של הבעש"ט. משנתרגשו צרות על עם ישראל יצא הצדיק אל היער הדליק מדורה והתפלל למען ישראל- והצרות חלפו. כשיצא תלמידו אחריו ליער- הדליק מדורה ופנה לאלוהים לעזור לישראל על אף שאת התפילה של רבו אינו מכיר- וחלפו הצרות של עם ישראל. עבר דור ותלמיד התלמיד יצא ליער בהתרגש הצרות ופנה לאלוהים לעזור לישראל, על אף שאינו יודע להתפלל ולא להדליק אש- והצרות חלפו. ובדור הבא יצא התלמיד בעת הצרות ופנה לאלוהים כי רק זכר את הסיפור- והצרות חלפו.
 
עברנו על דף מונחים ביידיש כדי לראות שכל כך הרבה נשמרו בעברית.
חלפנו על טרנוב- העיר ממנה נלקחו היהודים אל היער, ליד הכפר "זיטובסקה גורה".  
 
כאן אנחנו יורדים מהאוטובוס וצועדים אל תוך היער- ואל שעתיים, מהמרגשות והעצובות בחיי (ובדיעבד, אחד משתי נקודות השיא במסע).
הצעדה הינה אל מעבה היער, אל עלוות עלים גבוהה, שעליה אנו צועדים בדממה, עצים עצומים ממעל ואני חושב שרק הם יודעים לספר את הסיפור המזוויע הצפוי לנו.
 
ושוב, ריקי- בזכותך, בזכות יכולתך המופלאה להעביר, לספר, לתאר, להשמיע את המוזיקה, להביא אלינו תעודות זהות קטנות של הנרצחים, עם תמונות המדברות על מי שהיו וזכר לא נותר מהם- אנו מתחברים לזוועה בבורות המוות.
התכנסנו בדממה סביב שני דפים עליהם שרטטת את דגל המדינה והנחת על העלווה תוך שאת מסבירה שאינך רוצה לטמא את תעודות הזהות, פרסת את התעודות הכתומות עם התצלומים וביקשת שכל אחד ייקח תעודה, ייקח ויאמץ שם אחד מתוך אלפים שנרצחו במקום הזה.
בדמעות לקחתי את תעודתה של אווה הימן, בת 12 מהונגריה- ילדה אחת קטנה עם צמות, חולצה לבנה שצווארונה גוהץ בקפידה לקראת הצילום החגיגי והיא מחייכת בתקווה של מי שלא יכלה לחזות את העתיד הנורא,  שהייתה ואיננה.
 
הקשבנו לשיר המרגש שהשמעת, הקשבנו לסיפור על 8,000 יהודים שנרצחו בבורות הללו.
קיימנו טקס שקט, של שקט זועק- סביב גדר כחולה עם מגן דוד, חצי מטר גובהה, אולי עשרה מטרים אורכה ופחות מכך- רוחבה, ועליה עשרות נרות זיכרון, מכתבים, פתקים של ישראלים ויהודים, עם קטעי שירי ערש לילדים, ציורי ילדים בצבעים עליזים, כאילו אנו שולחים אליהם מהעבר הזה של העולם את אהבתנו- אל העולם הבא.
 
כמה קטעי הקראה והשיר הנפלא ששרה לנו מירה בקולה החודר אל הנשמה, הדמעות ניגרות, שוב- ואנו מסיימים בשירת התקווה, מתקשה לשיר, הקול נשנק, הגרון ניחר, הגוף רועד ואין הדעת תופסת את הזוועה, את היכולת לירות באנשים מעל ובתוך הבור- ואני מחבק חזק חזק את עמית, מודה לאלוהים על כל מה שיש לנו, חושב על עידו הפוסע במסע המעבר שלו מילד ללוחם השומר על כולנו, חושב על עדי שבודאי עמדה ובכתה כל כך כמוני במקום הזה, על  רחלי  שהייתה עומדת מצומררת בעיניים מצועפות, חושבת בלא הפסק על הילדים ועל איך ניתן היה לשרוד בתופת הזו- ויודע שגם מתוך אלפי הגופות יצאו לחיים כמה עשרות שרק נפצעו והשימו עצמם כמתים.
 
וחושב על הנאצים, אלו שבשם הפקודות היו מסוגלים לעמוד ולרצוח ילדים וטף- ואיני קולט.
 
אנו בדרך לקברו של רבי אלימלך- דור שלישי לחסידות אחרי הבעש"ט, דור לפני רבי נחמן מאומן, מגדולי החסידות.
חושב על מי שחרת על דגלו את הפסוק "ואהבת לרעך כמוך", כתב את נוסח התפילה הקורא למאמיניו לחפש אצל רעך את התכונות  הטובות, את הסגולות המצויות אצל כל אחד ודווקא בנסיעה מהתופת אל התקווה תוהה כיצד יכול היה עולמנו להיראות…
 
יורדים מהאוטובוס, אנו מעט לפני כניסת השבת ומתבשרים כי מחר בערב יחגגו רבבות חסידים המגיעים מכל קצוות תבל את יום השנה למותו של רבי אלימלך- והנה אנו "מוכים" בקולות שירה ורואים מאות רבות של חסידים שהקדימו את בואם- הרוקדים בטקס הכנסת ספר תורה למבנה סמוך לחלקת הקבר שנרכש והופך לבית כנסת.
אנו נסחפים אל השמחה, מתמכרים אחל הקולות ואל ריקודיהם ולרגע אנו חשים שוב בביחד, בתקווה ובמימד הנוסף של היהדות אליו אנו נחשפים, דווקא בפולין- בעוצמה שלא הכרנו.
 
אני מלטף את תעודת הזהות של אווה היימן הבוערת בכיסי ודווקא מצטרף אל הרוקדים וחושב שזהו הביטוי לניצחוננו, לכך שאנו כאן למרות הרצון למחות אותנו, אנו- בתלבושות היהודיות, בזקנים, בפאות, בקפוטות, בגרביים הלבנים, בזקנים המתנופפים, עם ספר תורה המונף מעל- ניצחנו- אנחנו כאן.
 
מתכנסים סביב ריקי בחצר בית הקברות, שומעים עוד סיפורים על רבי אלימלך, על המסעות שעשה כאחרון הקבצנים ועל החוכמה הגלומה ב"מעשיות חסידים".
שומעים על האמונה כי מי ששם פתק עם בקשה על קברו של רבי אלימלך ומתחייב, בתמורה- לעשות משהו טוב מובטח לו שמשאלתו תתגשם.
 
ואני מזדהה כל כך עם חוכמתו של הרב אלימלך מליז'נסק ואומר את תפילתו:
"אדרבא תן בליבנו, שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם.
ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך.
ואל יעלה בליבינו שום שנאה מאחד על חברו חלילה.
ותחזק אותנו באהבה אליך, כאשר גלוי וידוע לפניך,
שיהא הכל נחת רוח אליך.
                                  אמן כן יהי רצון"

וכולנו, בפרץ של מי שבא מבורות המוות ונסחף בדבקות לריקודי החסידות- רושמים משהו על ה
תקוות, על בריאות, על תפילה לשלומו של עידו הזוחל במסלול "שלדג" המפרך- ואני יודע כי חלק מיכולתו להתמודד עם הקושי העצום, הנפשי והפיזי- מגיע מהחוסן המשפחתי, מהחינוך בבית, בבית הספר ובצופים- וגם מחווית המסע לפולין שגם הוא עבר.
 
ואנו נכנסים אל חלקת הקבר ועומדים בין המון החסידים המתפללים בדבקות, בבגדי השבת החגיגיים, עם כובעי השבת ושטריימל השבת, עם מגוון צבעי הגרביים המבדילים בין חצרותיהם- ואנו נדחקים אל הגדר המקיפה את הקבר ומוסיפים את הפתק שלנו וגם של עמיתי- לרבבות הפתקים המכסים בתפרחת לבנה את החלקה.
 
והנה מגיע הרב גרוסמן ממגדל העמק ומזמין אותנו להצטרף לתפילה "לשלום ישראל וחיילי צה"ל" ומי לא יצטרף למצווה שכזו? ואז מגלים כי התפילה מתובלת באינסוף קריאות לחזרה לאמונה, לחזרה לדת- ואפילו בפנייה אישית לכל החפץ "להתקרב" ליצור עימו בארץ קשר, ואני סולח על הערוב בזוכרי את חסדיו ומעשיו הכל כך טובים של כבוד הרב.
 
חוזרים לאוטובוס וקלטת השירים הישראליים הטובים, בטעם של טעם (אותו זוכרים רק המבוגרים שבינינו)- מצליחה לחבר שוב את כולנו- עד להגעתנו אל ארוחת השבת החגיגית, עם הקידוש והיין ומגוון המנות וכולנו במין התרוממות רוח שאולי מקומה אינו כאן אך האדרנלין של החסידות אכן החזיר לנו חלק מתעצומות הנפש המתקשות לעמוד בקשיי המסע.
ואנו שרים יחד את השיר שהיה מוכר לפני כן- אך נלמד באוטובוס (שוב- תודה ריקי) בנימה החסידית בה הושר ע"י הרב המזמר קרליבך בשנות הששים: "לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה".
 
ואני חושב שוב על התקווה שלא אבדה, על עוצמת היהדות בכלל, והחסידות בפרט- אשר מצליחה לשמר את "הלפיד" של עמנו הקטן גם לאחר הפרעות, לאחר השואה, לאחר התופת- ולסחוף אותנו בריקוד, בשירה ובתפילה, והנה- החסיד מלובלין שהצליח ליצור באמצעות קריאת דף גמרא יומי בכל התפוצות- ליצור רשת של מאמינים, המחוזקים בידיעתם כי אלפים, רבבות, מאות אלפים שותפים יחד, בו זמנית- לאותה מצווה המאחדת ומייחדת אותנו.

יום שבת- הגטו בלובלין ומיידאנק

"נגיעת" הלילה במלון "גרנד הוטל" המפואר כל כך בלובלין, אליו הגענו בלילה וראינוהו בעודו מואר, על כיפתו ועל מסדרונותיו הארוכים עם הלפידים המאירים אותו, וארוחת הבוקר המושקעת במיוחד- מחזקים אותנו לקראת היום הקשה הצפוי לנו.
תחושת אכזבה קשה מאותו מיעוט (מבוטל) אשר הסתבר כי השתולל והשתכר בלילה- רק כמה ילדים אך אני מתקשה להבין כיצד נעשות "ההעברות" בין מצבי הרוח, בין הקשב, הדמעות, המעורבות של התלמידים במהלך המסע, בהסברים הארוכים- לבין ההתפרקות שלוחת הרסן, המנוגדת למחויבות שלקחו על עצמם טרם הצטרפותם למסע.
 
האם זוהי רק התפרקות מוקצנת מהמתח בו הילדים שרויים?
נזכר בספר "אם יש גן עדן" ותוהה על קשר לצורת הפגת הלחץ שם- וכאן.
ושמא זהו סימפטום לתופעות עמוקות יותר, האופייניות לחברה נרדפת, לחוצה, נאורוטית, מתגוננת בהתמדה, הולכת ונעשית מנוכרת יותר לחבריה, מפחיתה בהתמדה את מידת הסולידריות ואת הלכידות שלה ונתלית "בענפים גבוהים" בהם חדשות לבקרים אנו נחשפים ל"שחיתויות בצמרת".
איני יכול להימנע מהמחשבות על הקשר בין המתרחש בישראל בשנים האחרונות, בין השוליים המתרחבים של אלו המפרקים את לכידותנו החברתית, למה שראינו ושמענו הלילה.
ואני תקווה כי כמו עדי ועידו, ילדי בוגרי המסע- רובם המכריע של התלמידים במסע יצאו ממנו עם יותר ערכים, יותר תובנות, יותר ישראליות ויהדות ויותר מוכנות לנתינה.
נאיבי מצדי? אולי.
 
ואני נאחז בעמית ובחברותיה- ילדות מקסימות העוברות באופן המעורר הערצה את המסע, כמו קבוצות רבות נוספות במשלחת- רציניים, משתתפים ומשתפים, כואבים, מתעמקים, תוהים, בוכים, מזדהים- ונושאים בגאווה את הדגלים שאנו מניפים בכל מקום בו אנו צועדים.
 
יוצאים אל הגטו, מתחברים לרגע אל ההבנה של קהילה תוססת שהועברה אל מעבר לוויסלה, שומעים את הסיפור על בית הקהילה ומבינים יותר- בעקבות הסרט "מאה ילדים שלי" מלפני יומיים- כיצד כולם הצטופפו בחיפוש נואש אחרי קרוביהם- אל הדף היומי שנתלה בשער בית הקהילה- רובו ריק ורק כמה שמות של אודים מוצלים- בראשו.
חושב על האנשים הכבויים, האדישים, חסרי החיים וחסרי התקווה אשר הגיעו אל המרכז הקהילתי לחפש משענת, אולי תשובות- לשאלות הפיזיות של מי שנותר חי לאחר התופת, ואולי לשאול, בלחש או בקול את השאלות הקשות יותר, כיצד "אתה שבחרתנו" אפשרת לכל זה להתרחש.
 
מתחבר יותר כאן, במקום הזה- לשאלות שהעלה אבא אחרי השואה, לכשנודע לו גודל האסון. חושב עליו, בנו של רב מצ'רנוביץ, שלמד בחדר , שגדל בבית דתי ליברלי שבו סבא אפשר לבניו לגדול ולבחור בדרכם- דתיים וחילוניים, קומוניסט ואפילו בית"רי (אבא)- ועל מה שגרם לאבא שלי להפסיק להאמין שיש אלוהים לאחר השואה.
ויכול גם להבין את אלו שנאחזו עד נשמתם האחרונה באמונה, בשם, במחשבה ובמלים המבטיחות חסד ורחמים בעולם מנוכר, אכזר- שאיבד את אנושיותו בשנים האפלות.
 
חוצים את הוויסלה לאחר מעבר בשרידי הגטו המבצבצים- זעיר פה זעיר שם ואנחנו מביטים לאחור- אל הגטו וקולטים במבט אחד את תמונת הגטו כמו פעם- גיבוב צפוף של בתים, של גגות- ואני מיד חושב על עבודותיו של שאגאל שרבות מהן איירו כך את תמונת העיירה היהודית- והתמונה הזו, של עיירה יהודית שאלפים כמותה נמחו בשנים האפלות הללו- נחרטת בזיכרוני.
 
בדרכנו חזרה אל האוטובוס אנו עוצרים ליד האנדרטה לזכר השואה שהועברה רק השבוע מתוככי הגטו אל מרכז לובלין, מקבלים הסבר על המבנה המיוחד, על החלקים החסרים- אלו הקטנים בתחתיתה ואלו הגדולים- מייצגי המבוגרים בחלקה העליון.
 
עולים לאוטובוסים בדרך למיידאנק וחולפים על ישיבת "חכמי לובלין"- שהוקמה מחדש ע"י חב"ד ואחריה עוברים את השטח הענק של בית הקברות היהודי שגדרותיו בצורת מצבות משובצות במנורות- ותוכו ריק, שדה בור שנותר כעדות אילמת לזוועה, לבזיזת המצבות לשימושי בנייה וקישוט.
 
אנו בפאתי העיר, ולפתע אנו רואים את גדרות מחנה המוות מיידאנק- הנושקים לבתיה האחרונים של העיר.
כך- בצמוד לעיר, בסמוך לכביש העובר לאורך הגדר ושעריו- נותר המחנה השלם, העדות החיה המזעזעת מכל הצפויה לנו בהבנת מסלול המוות בתוך מחנות הריכוז.
עוד מתוך האוטובוס אנו חוזים באנדרטת הכניסה הענקית- ומולה במרחק אנו רואים את כיפת הזוועה המכסה על תל האפר שנותר מאחור לדיראון עולם!.
אנו מתחילים במסלול המוות.
 
קודם עומדים ליד האנדרטה, משתאים מגודלה העצום, מקבלים הסבר מרתק על הרעיון שהנחה את מקימיה- ואנו נעים בשיפוע החד אל התחתית, נעים בין שני גושי הסלע המאיימים עלינו- משופעים כלפינו "במשעול הצר", מביטים צפונה בצוהר המותיר אפשרות להביט אל העיר וחשים את המעבר החד מהעיר, מהשפיות- אל מצעד המוות.
אני צועד לאט, מצומרר, חושב על אלו שנעקרו מבתיהם והועברו לכאן, ועל אלו שנהנו מבזיזת רכושם התמקמו בבתיהם ושמחו לאידם, התעשרו בדקות מגזל, מאובדן אנושיות- ותוהה איזה אחוז מעשרות מיליוני הפולנים הינם בעלי רכוש ובעלי ממון "בזכות" אותו נישול.
ובמעבר חד- אני מטפס מהמשעול במדרגות העצומות למעלה- ולתוך מחנה המוות מיידאנק.
 
אנחנו מתיישבים לרגע כ"צופי תיאטרון" על המדרגות- כל המחנה פרוס לרגלינו, אנו מקבלים "מפת מחנה" והסבר ראשוני להתמצאות ואנו יורדים לכיוון "בית המפקד" ואשתו "אמנית העור" אלזה.
שומעים בזעזוע על הדרך בה רכבה על סוסה במחנה- בחרה "עורות יפים", לפעמים מצאה גם קעקועים מעניינים (כן- אלו המצויים על אסירים יהודים) ודאגה ש
יפשיטו אותם מעורם ליצירת אהילים ובדים לציור….
צועדים על הדרך השחורה שנסללה בידיהם של רבבות אסירים ושימשה גם כמדרך לעגלות הגופות שהועברו מחדרי הגזים אל המשרפות.
 
ונזכר בשורה של אברהם חלפי:
"לדרכים אין עיניים לראות
מה עמקו חלומות הולכיהם."
 
מקשיבים לסיפור אישי של ניצולת המחנה, ילדה קטנה המובלת עם אימה אל המחנה, ברגל, בשלג, ברגליים בלא נעל- מנקודת האיסוף ברציף בלובלין, במסע בן קילומטרים אחדים אל המחנה.
מביטים מבעד לעיניה התמימות, המסרבות להאמין למשמעות האמיתית של הצריפים בהם הופרדה מאימה, שנתנה לה את מעילה, שומעים בתוך הצריפים את האמונה של הילדה- שהינה היא תזכה למקלחת ולצריף נקי עם מיטה חמה לקראת מחנה העבודה.  (קטעים מספרה של הלינה בירנבאום- אימו של יעקב גלעד: "החיים כתקווה")
 
נכנסים בזעזוע אל הצריף ששלט מאיר את כניסתו- "מקלחות" מחדר הכניסה בו נגזז השיער לאחר ההתפשטות, דרך החדר הגדול של המקלחות הגדולות המוצבות עדיין, האמבטיות הענקיות בצידו- ועד לחדרי הגזים הראשונים, אלו שהיו עדיין גבוהים (וחייבו יותר זמן לחניקת כל הנרצחים)עומדים לרגע באלם, בהלם (ואוזני נחרשות מהרעש בתוכי, מהזעקות של אלו שנרצחו במקום בו אני עומד), יוצאים מהחדר ומביטים בבעתה מבעד לעינית ההצצה של מפעיל הגזים מבינים שמכאן בדק אם הושלמה "מלאכתו" ויוצאים מהצריף כשתעלות הנוזלים שנפלטו מהגופות עוברות מתוך הצריף אל בור הניקוז..
 
אנו צועדים לאט אל הקרמטוריום, אל המשרפה- אל הפתרון שמצאו הנאצים לערימות הגופות האינסופיות שנערמו בתום חניקתם.
המבנה בנוי בדיוק והיעילות הגרמניים כל כך, המצמררים כל כך.
נכנסים לחדר קטן- שולחן גדול מאבן, עם שוליים במרכזו- שולחן הניתוחים בו מי שנחשד שמא בלע משהו בעל ערך- "בותר לבדיקה"! השולחן עם נרות נשמה בצורת מגן דוד- והזוועה עוד לפנינו.
אנו במסלול המוות- מראשיתו ועד סופו.
 
עוברים מתחנת הרחצה, דרך תאי הגזים (שהונמכו כלקח להגברת מהירות החנק), עוברים בחדר בו הוערמו הגופות וממנו פוסעים בבעתה אל אולם תנורי המוות, מסודרים זה בצד זה, עם אלונקות להחלקת הגופות בשיפוע אל קרבם ועם הצד השני- בו הוסיפו גחלים להגברת הלהבות.
והמזעזע מכל הוא מראה האמבטיה בפינת האולם, זו שהעידה על ניצול המקום החם, הלח הזה- לסאונה של העובדים- האם ניתן בכלל לקלוט?
 
ואנו אל החדר האחרון, הקטן, החשוך מעט, לאורך קירותיו שלטים שחורים, קטנים- עם שמות המדינות שמהן הובאו לכאן הנרצחים.
במרכז החדר שלושה פריטים, כבמוזיאון- עגלה בה נשאו גופות מתאי גזים רחוקים למשרפה, תנור אחד ופסי רכבת מעוותים שעליהם זרמם בלא הפרעה פס הייצור של "חומרי הגלם" למכונת המוות.
 
אנו נאספים יחד, חבוקים כולנו, מתכנסים במעגל של תמיכה הדדית ושרים "כל העולם כולו…" ואני מתקשה לשיר, גרוני חנוק מדמעות שזולגות בלא הפסק מעיני, ומבעד לדמעות אני מביט בילדינו, בתחושת ההלם שנסוכה על פניהם וחושב על תהומות הרשע אליהם התדרדרו אנשים כמונו שאיבדו צלם אנוש- ואיני קולט.
 
יוצאים מהמשרפה וצועדים אל האנדרטה הכיפתית שמכסה על התל שנותר לאחר שחרור המחנה, רואים המוני עצמות זעירות בתוך תל האפר הענק.
אנו בטקס זיכרון שהפעם אינו יכול לחדור אל סערת הרגשות בה אני נתון.
מביט על עמיתי, חושב על הילדים שלנו ומתפלל ש"לעולם לא עוד".
 
אפר ואבק
(מילים: יעקב גלעד (בנה של הלינה בירנבאום), לחן: יהודה פוליקר)
 
יום אביב ריחות לילך
בין חורבות העיר שלך
יום יפה לדוג בנהר
בתוכי הלב נשבר
שם הייתה ואינה
ילדותך אישה קטנה
אנשים שאיש לא מכיר
אין אפילו בית שיזכיר
 
פזמון:
ואם את נוסעת, לאן את נוסעת
הנצח הוא רק אפר ואבק
לאן את נוסעת, לאן את נוסעת
שנים וכלום עוד לא נמחק.
 
קחי מעיל יהיה לך קר
כסף כיס גביש סוכר
אם יהיו קשים הימים
היזכרי בי לפעמים
ואם זה עוד מסע נואש
אל הצריף אל המגרש
במסילות העיר הישנה
איש לא יחכה בתחנה
 
פזמון…
 
מי ימתיק לילותייך
מי יקשיב לבכייך
מי ישמור צעדייך בלכתך.
 
פזמון…
 
קחי מעיל יהיה לך קר…

לחלק הבא

לחלק הקודם

יום ראשון – ורשה
יום בתוככי ורשה.
עצירה ראשונה ליד פסי החשמלית שחלפה ברחוב החוצה את הגטו היהודי. גשר שנותר מאז, המחבר את הגטו הגדול לגטו הקטן, שרידים מועטים שנותרו ממרכז יהודי ענק- אליו נדחסו מאות אלפים ובעיקר- החדש הצומח מחורבות הישן.
שני בתים שנותרו על כנם (ואני נזכר בהסבר שקיבלנו ביום הראשון מסופי- על האופן השיטתי בו נהרסה ורשה עד היסוד ע"י הגרמנים במהלך המלחמה).
אנו נכנסים לחצר לראות קטע ששרד מחומת הגטו- זו שנבנתה על מנת ליצור את גבולות הגטו- חלקה בתים, חלקה קירות לבנים המחברות ביניהם וחלקה קטעי גדר ארוכים יותר. על קטע החומה שלט נחושת קטן המציין כי הנשיא חיים הרצוג ביקר במקום זה.
 
אנו משוטטים בין הבתים, מנסים לחוש את אווירת הגטו ומתקשים- לא נותר כמעט זכר.
ואז- נכנסים לחצר קטנה, פנימית- סביבה מתנשאים בתים צרים, גבוהים מאד- ואנחנו, באחת- חשים את אווירת הגטו. אלפי אנשים הכלואים בבניין צר אחד, עשרה בחדר בצפיפות נוראה, חצר קטנטנה היכולה להכיל 50 איש המשמשת רבבות, מאות חלונות קטנים הניבטים זה אל זה במרחקים קטנים.
אני מריח בדמיוני את ריחות הבישול הכבדים (אם בישלו שם שאריות למרק) שעמדו תמידית בחצר, את ריח הצחנה שאינו ניתן להעברה, את הרעש של אלפי ילדים הכלואים בצפיפות, של מאות תינוקות, עשרות מהם חולים, עם מאות קשישים.
אנו שומעים על ועדי הבית שיצרו ארגון פנימי לאפשר שמירת צלם אנוש בתנאי הצפיפות הנוראית.
אני חושב על משפחות מבוססות, על משפחות ברוכות ילדים (לאבא היו 10 אחים, כך גם לכל צד מהורי רחלי, אשתי) ואני יודע שהמשפחות היו גדולות. כיצד נדחסו לדירת חדר או שניים, כיצד חרב עליהם באחת עולמם, חושב  על היפוך התפקידים שהתרחש לעיתים מזומנות- כאשר משפחות הפכו תלויות למחייתן ביכולתו של בן קטן (לפעמים בן 10-6), ביכולתו לחמוק מבדיקות מבעד לפרצה בחומה ולהביא תפוח אדמה או כיכר לחם מעבר לחומות.
 
חושב על הסכנות שחוו הילדים, על משמעות מקומם במשפחה, על תחושת חוסר האונים של ההורים שנאלצו להסכין עם שליחת הילד לסיכון קיומי, על התלות בהצלחתו… המחשבות מציפות, אי אפשר להימנע משאלות של "מה היה קורה לו אנחנו…" ומתקשה להשתחרר מהתחושות הקשות.
 
חושב על כל סיפור המרד עליו למדנו לפני כן ולא נעסוק בו במסע- אך כאן הוא התרחש!
 
נכנסים אל בית הכנסת ששרד, ואפילו שופץ לאחרונה ונצבע בצהוב- מרשים.
מכאן- אל בית הקברות של ורשה.
 
כבר היינו בבית הקברות בלודג'  אין ספק שבית הקברות בוורשה מביא לידי ביטוי באופן אולטימטיבי את העושר הבלתי נדלה של "השבט" היהודי שהתערה כל כך בחיי העיר, שהביא מעושרו הרוחני והכלכלי אל העם הפולני במשך דורות כל כך רבים.
ודווקא משום כך קשה לנו כל כך להבין…
עוברים בחלקת הצדיקים ומבינים את העושר הרוחני ב"אוהל האבן" המכסה את קברו של רבי שלמה, עוצרים ליד קברו של ממציא האספרנטו ומסתבר שיש לנו תלמידה הבקיאה בשפה.
 
מתרגשים מאוד בחלקת הילדים, חלקת הזיכרון לרבבות, אולי למאות אלפי ילדים שנרצחו ונותרו חסרי קבר ושם- מביטים על הפרצופים הניבטים מחלקת הזיכרון, תמונות ילדים שנמצאו במזוודה באושוויץ, רואים המון מזכרות שהותירו המבקרים- צמידי יד של שבטי צופים, סוכריות, תכשיטים קטנים, נרות זיכרון, דגלי ישראל ואינסוף פתקים- והדמעות שוב זולגות.
גם ליאנוש קורצ'אק נשמרה מצבת זיכרון.
 
עוברים לחלקת אנשי הרוח- הילדים אינם מודעים לשמות כמו י.ל. פרץ או אנסקי ואני נהנה לשמוע את סיפורו של פרץ ע"י נועה- על היהודי שהלך לעולמו:
ויגיע אל השמים ושם הסתבר כי מאזני מעשיו זהים בין מעשיו הטובים לרעים והוא משוטט בין גן עדן לגיהינום ונשמתו אינה מוצאת מנוחה.
פונה במצוקתו לאלוהים ושואל אם יוכל לעשות משהו שיזכהו בכניסה אל גן העדן ונענה כי עליו להביא שלוש מתנות.
משוטטת רוחו ואוספת את שלושת המתנות:
הראשונה- סיכה שנעצה בבשרה נערה יהודייה שנגררה ע"י הקלגסים הנאצים והיא מנסה לכסות על ירכיה בעת ששמלתה מופשלת ומתקשה עד שהיא נועצת סיכה משמלתה אל ירכה כדי לשמור על תומתה.
השנייה- של יהודי מבור הנאלץ לעבור בין שתי שורות קלגסים המכים אותו באלות, ולפתע נופלת כיפתו מראשו והוא חוזר- למרות המכות הנוספות כדי להחזיר את הכיפה לראשו.
והשלישית- של גביר יהודי המנושל מכל רכושו והוא נגרר אל הגטו אך שומר עימו את המטפחת הקטנה שבתוכה מעט אדמה מארץ ישראל.
ודיברנו על הנמשל של שמירת שלושת הציוויים העיקריים בחסידות (ושוחחנו על תפיסת החסידות ומקומו המרכזי של הסיפור להעברת מסרים ולחינוך) ואלו הם: שמירת צניעות, שמירת מצוות יהודיות ומצוות הכמיהה לארץ ישראל.
 
ולבסוף בורות הביוב שדרכם עברו יהודים מתוך ואל הגטו כ"נתיב" במאבק להישרדות.
 
וחושב על קטע מספר האגדה:
"הניח הקב"ה שמות העצמים
החיים ושאינם חיים
ולא גילה לאדם
כדי שייקרא הוא בשמות
על ידי שיתבונן בהם
לדעת שרשם וטבעם
והשמות הראויים להם.
 
 
נוסעים אל בית יאנוש קורצ'אק- המקום והאיש המפורסמים כל כך.
נכנסים אל האולם המרכזי- ונהנים מהופעתם המוצלחת של איז'ו והלל- שני המדריכים שמציגים קטעים ממחזה על יאנוש קורצ'אק ותפיסתו הייחודית החינוכית לאופן הטיפול והחינוך של ילדים.
את סיפור חייו, תפיסותיו החינוכיות ועל גבורתו- עת הלך עם יתומיו אל גיא ההריגה הכרנו לפני כן ובכ"ז יש במקום בו אנו נמצאים
משום תחושה מיוחדת ואני מתרשם מאד מן המקום.
אנו "מקנחים" את הביקור בשיחה עם מדריך ושני יתומים הנמצאים כיום במקום הפעיל- לא יהודים אך חיים עפ"י התפיסה שנותרה אחריו.  הם משתפים אותנו באורח חייהם ואנו מודים להם ומשאירים תשורות שהוכנו מראש ע"י ביה"ס לבית היתומים כחלק ממסורת של קשר שדוד- מנהלנו המסור מקפיד לנצור.
 
מכאן- לעיר העתיקה- המדהימה של ורשה, זו ששוחזרה "אבן על אבן" לאחר המלחמה.
אנו משוטטים מעט בעיר- צועדים ליד הארמון המשוחזר, עוברים את הכיכר הגדולה עם העמוד המתנשא, כאשר המדריכים מפנים את תשומת ליבנו לשרידי העמוד שנמצאו בין הריסות העיר ונשמרו אף הם. עוברים בסמטה צרה ומצוירת ומגיעים אל הכיכר המרובעת המקסימה, מזכירה את פראג במידה רבה באינסוף בתים מצוירים, צבעוניים, נוגעים זה בזה- יפהפייה.
 
מסיימים בהליכה אל האנדרטה הענקית למרד הפולני- המצויה בכיכר שלפני בית המשפט העליון על עמודיו המרשימים.
שומעים את סיפור המרד, את המתנת הרוסים במשך חודשיים עד להשלמת הרג הפולנים המורדים בלא התערבות ואנו מבינים את שורשי השנאה לרוסים.
שומעים על האנדרטה של "הצופה הקטן" (אותה נראה בסיור המשלים) אשר הייתה זו ששימשה עד לשחרור הפולנים מעול הרוסים ושהאנדרטה המאוד מרשימה נבנתה רק אח"כ.
האנדרטה עצמה בנויה מדמויות של לוחמים- מבוגרים, בני נוער, ילדים, נשים- נחושים מאד, נושאים על גבם את קורות האבן העצומות המסמלות את הרס ורשה.
עוברים בנסיעה בסמוך ל"קבר החייל האלמוני" ורואים את חילופי המשמרות ואנו בחזרה למלון נובוטל היפה.
 
ארוחת הסיום בה אנו נפרדים מהצוות ומהתלמידים (הנשארים ליום נוסף), אני מקריא את מה שכתבתי (ומצורף כנספח ליומן המסע), מקבלים תשורת מזכרת מדוד והולכים לשיחת סיכום צוותית.
 
ריקי הכינה פרחים אותם היא מבקשת שכל אחד יקדיש לאירוע המרגש שלו במסע- והתשובות מגוונות.
מגלה כי מקום בורות המוות נותר כמקום המרשים, המרגש ביותר.
עמיתי מקורית בתשובתה המרתקת על הטרוף במבט  מבית הקברות של ורשה כאשר בצידו האחד אינסוף מצבות מרשימות ואחוזות קבר המייצגים את כבוד המת ומצידו השני בורות הביוב וייצוג מיליוני גופות ואפר שאפילו לא נקברו.
 
היום האחרון- טרבלינקה
 
אנו רוויים, אך בדרך לעוד נקודת שיא במסלול.
 
טרבלינקה- השם המצמרר הזה, אשר ההגעה אליו מחייבת נסיעה ארוכה אשר נוצלה לצפות בסרט הבריחה מסוביבור ולהבין כיצד נותרו עדים לזוועות, מעטים מאד יחסית לאלו שנרצחו- אך רבים מכדי לאפשר לטשטש את הזוועה!                                            
"In the middle of nowhere"  ולמעשה- במקום בו נראה שמגיעים אל סוף העולם, בין ביצות ויערות, מעט מאד כפרים קטנטנים ופרימיטיביים עם בתי חווה קטנים, מוקפים בגדרות עץ, מעט תרנגולות בחצר, פינת ירק, מבנה שירותים בחוץ, משאבת מים קטנה במרכז החצר ומעט ערימות של גרוטאות שנאספו בשדות.
 
יורדים מהאוטובוסים בכניסה אל "האין" כי יודעים שהמחנה עצמו נחרש כולו ע"י הגרמנים, האפר פוזר במרחבים של עשרות קילומטרים מרובעים ואני יודע שבמקום הזה, במשך שנה אחת- נרצחו בקו ייצור 870,000 יהודים!
אנו מתחילים ללכת בשביל המגיע אל המחנה, בשלב מסויים ריקי מפנה את תשומת ליבנו להביט אחורה ולהבחין בשביל הצר, הישר- שיצרו העצים משני צידיה של מסילת הברזל שכבר אינה קיימת, ממנה הגיעו "המשלוחים".
ייצוג המסילה עוצב כחלק מהאנדרטה הסביבתית שנוצרה בשטח המחנה- בדמות אדני בטון המונחים בשורה ארוכה ארוכה.
 
אנו יושבים על האדנים מקבלים שרטוט של מבנה המחנה הקטן ומבינים, בפלצות את "פס הייצור" הנורא שבאמצעותו הצליחו בכל יום לרצוח אלפי (!) יהודים.
קו ייצור יעיל, קצר- מנקודת ההורדה מהרכבת, אל צריפי הגזים, מהם אל הבורות ואל המשרפות.
600*400 מטר בסה"כ, רק 160 גרמנים ואוקראינים שהצליחו, בממוצע- להרוג בשנה אחת בה התקיים המחנה כ 5,000 איש כל אחד (ומזכיר כי כאן פעל "איבן האיום" שמשפטו התקיים לפני כ 20 שנה).
 
אנו עולים אל האנדרטה המרכזית, הדרך "זרועה" באלפי אבנים/ מצבות זיכרון לכל הקהילות שמהן הובאו לכאן  אל גיא ההריגה.
וסביב- חלקת אדמה שבוראה וסביבה מתנשאים העצים הירוקים אל תכלת מופלאה של יום אביבי שלפתע פרץ אל מעבר לימי הקור שחווינו עד היום ואני חושב על שיר של לאה גולדברג:
ולפתע פתאם
ממרומי התכלת
נגלתה לפניה
שממה רגומת אבנים.
 
טקס זיכרון משותף- אשר הכינה קבוצתה של זוהרה וקבוצתה של פאולה, עם עמית המשתתפת בטקס הכל כך מרגש.
כולם אמרו שבאמצעות המלים הקצרות- ואולי בעיקר בזכות השירה המדהימה שהושרה כמעט כולם ניגבו דמעה.
 
זהו- אנו בדרך לאוטובוס בחזרה לוורשה ולפרידה מילדינו ובעצם מהמשלחת.
עוברים ביעף על פני מסלול הגבורה (תוכננה ירידה והליכה אך העצירה לארוחת צהריים בקניון M1 התארכה) ולפתע- בדקה אנו "נקרעים" (להבדיל אלף אלפי הבדלות) מהילדים ואנו בדרך לשדה.
 
עוד מספיקים לערוך סיבוב קצר בעיר העתיקה, שוב- לעבור ליד אנדרטת הצופה הקטן, להביט בחומות העיר העתיקה של ורשה, לקנח בכוס תה בבית תה "עכשווי" ובגלידה משובחת- ואנו בדרך הביתה.

לסיום

לחלק הקודם

איני יכול לסיים את המסע סתם כך, אין זה טיול, גם אין השבוע הזה בר הקבלה למשהו אחר שעשיתי בחיי.
אני יודע שרק מי  שחווה את המסע מבין את משמעותו.
אני מעריך שעוד אתמודד עם המראות, עם הקולות, עם הסיפורים- זמן רב וטוב שכך.
 
ההכנה למסע, ארוכה ככל שתהייה אינה מהווה "פתרון" והביטוי המייצג את החוויה הייחודית הינו ש"דברים שרואים מכאן- לא רואים מפה".
 
אני חושב על משמעות המסע עבורי, איני יכול להימנע מלחשוב על משמעות מסע החיים שנערף באכזריות לאותם מיליונים- מה נותר מהם כזיכרון? אני חש בתחושת השליחות של מי שזכה להבין מעט יותר ורוצה לשתף אחרים ומחליט שאת יומן המסע הזה אני אדפיס ואשתף בו נוספים.
ונזכר בשיר של חיה שנהב המתאים לרצון השיתוף, ולמסע המיליונים שנקטע:
"אם אדם
היה מושך אחריו חוט
לכל מקום שהוא הולך,
מה היה מסמן אחריו,
איזו דוגמא
משם עד שם, קו דק
על פני האדמה
רישום רגיש ומדויק
ותמיד נרגש.
 
ואני יודע כי נמחו במגף גס של קלגסים מיליוני קווים שהחלו את מסעם המופלא בחיים, מלאי תקוות כמונו, עם חלומות, עם אהבות, עם שאיפות, שואבי מים בצד סופרים ומשוררים, צעירים וזקנים, גברים ונשים, מיליוני ילדים- שעתידם נמחה לכל רוח בגין יהדותם.
 
החלטתי שאין מתאים יותר מדברי הסיום שכתבתי- לבטא את הרגשתי במסע, את תודתי לצוות הנפלא שהובילנו בו, לתחושות שעימם אני שב ממנו.

אני הייתי שם
 
אני הייתי שם
ולא התקוממתי ולא נלחמתי
ולא צעקתי ולא ברחתי
ולא מחיתי
 
אני הייתי שם
ללא רוח חיים.
בטרם ירו בי
בטרם שרפו אותי
בטרם רצחו אותי
המיתו את רוחי
מחקו את קיומי.
 
אני הייתי שם
לא נושם, לא שומע, לא רואה
אטום, סתום, משותק
רובוט מתנועע במצוות אדונו.
 
אני הייתי שם
לא שם, לא עצם,
לא תואר, לא נקודה, לא פסיק
רק מספר בטור ארוך של מתים
מתהלכים כצללי אדם.
 
אני הייתי שם
כחומר ביד היוצר
ברצותו-ממית, ברצותו-מחיה.
כחומר ביד היוצר?
אף זאת לא הייתי
היוצר אוהב את החמר
נותן לו צורה ומפיח בו רוח.
יוצרי השמיד את החומר
ופיזרו לכל עבר.
 
אני הייתי שם
בשדה הקטל
חזית שאי אפשר היה להתקדם בה
ועורף שסגר את ביתו
את חצרו
נעל את לבו
עצם את עיניו
אטם את אזניו
והסכים בשתיקתו
לרצח עם.
 
אני הייתי שם ולא התקוממתי ולא נלחמתי.
למה? אל תשאלו למה.
מי שלא היה שם,
אל ישאל.
דברי סיום- שהקראתי בפני המשלחת בערב האחרון בפולין
רק הצעדה בשדות הרצח האינסופיים, על אדמתה המקוללת של פולין- מאפשרת הפנמה של מושג "המסע".
 
ההתבוננות המבועתת, ההלם, האלם, ההישענות שלנו זה על זה ברגעים הקשים ביותר- במעגל בו אנו אוחזים זה בזה ושרים: "כל העולם כולו- גשר צר מאד…" בחדר חשוך, בתוך המשרפה במיידאנק- יוצרים את העומק, ממצים את הערך הייחודי של המסע שאנו לפני סיומו.
 
אני חש צורך לסכם בכמה מלים את תמצית "יומן המסע" שאני כותב, עשרות העמודים אותם הבטחתי להדפיס ולשלוח אל אלו מכם שביקשוני.
 
לפני הכל- מגיעה תודה "ענקית" לצוות המדריך אותנו, אשר אפשר לנו להפיק מהמסע הזה את המירב, על כלל רבדיו, בעזרת צוות ביה"ס.
 
היתה לי הזכות לחוות את המסע בעיקר דרך תובנותיה של ריקי יעקובוביץ', מדריכה נפלאה אשר מעבר להיותה מלאה כרימון בידע ובהבנה של השואה- ניחנה ביכולת ההעברה הרגישה והמיוחדת שלה- כלפינו, מודרכיה.
 
זכינו, בזכותה- להבין יותר את מה שהתרחש דרך עיניה הדומעות של בת לתאום מנגלה, ששרד עם אחותו- בעוד יתר משפחתו אובדת במפעל הרצח הנורא באושוויץ בירקנאו.
 
תודה לך ריקי- ובאמצעותך לכל צוות ההדרכה על אינסוף סיפורים אישיים, שירים, ציטוטים, תמונות, הופעות והסברים המתובלים תמיד בדברים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלבבות.
 
אני יוצא מהמסע לפולין בוגר יותר, מזועזע יותר, עם שאלות רבות יותר מאלו ששאלתי לפניו, אך עם המון ידע חדש ועם המון תשובות לשאלות שאת מיעוטן שאלתי בעבר הרחוק, את מקצתן- לקראת המסע ואת רובן תוך כדי הצעדה בשבילו.
 
אני מברך על תהליך הלמידה המשותף שעשינו, חושב כ"מנהל ידע" על קהילת המעשה בה פעלנו יחד לברור שאלות נוקבות, לשיתוף במידע וליצירת ידע חדש, משותף-  על פרק שחור משחור בהיסטוריה שלנו כעם.
 
אני מודע לתהליך ההפנמה המצוי בראשיתו, לשלבי העיכול הארוכים שעוד צפויים לי עם חזרתי לארץ- אך אני בעיקר יוצא מן המסע הזה- מחוזק.
 
אני מחוזק באמונתי שבסוף- התקווה והטוב מנצחים.
מחוזק בהבנה מדוע אנחנו חיים בישראל, מדוע עלינו לשמור מכל משמר את הביחד, את הערבות ההדדית, את הזהות היהודית והמורשת שאנו נושאים דורות רבים כל כך ושגם הישראליות שלנו, החילוניים- מכילה רבדים כה רבים של היהדות.
מחוזק בתחושת הביחד, זו שאנו מזלזלים בה ומתעלמים ממנה בחיי היום יום, אבל חווים בארצנו המיוסרת בעיקר בשעות משבר קשות, בשעה שמתרגשת עלינו סכנה קיומית- שביטוייה העליון הוא מלחמה.
 
ולבסוף- מחוזק יותר מתמיד באהבתי העצומה למשפחתי, לילדי- שהם התקווה לעתיד, שלנו- ושל העם היהודי כולו.
 
תודה לכולכם

בעקבות הסרט 'דרכים צדדיות', כתבתי כאן כי יש גם אצלנו טוסקנה ואומבריה, ובהמשך סיפרתי בתמונות על הביקור שערכנו בשנה בעברה באחוזה מדהימה בטוסקנה עצמה. ובאמת, לפני כחודשיים, ביקרנו במקום מופלא, כאן אצלנו, שרוח טוסקנה שוֹרה עליו בכל פינה. המקום הזה נקרא Invito, וכשמו כן הוא: מקום מזמין ביותר. אלו התמונות שלנו מהביקור במקום, מהחדרים, מארוחת הבוקר הייחודית, והמארחים. כאן תמצאו את הקישור לאתר, ובהמשך, תוכלו לעיין בכמה מלים שהשארנו לבעלי הבית, בספר המבקרים, בתום ביקורנו.

לגת ולדני,

לפעמים קשה לו לאדם ליַיחֵס
והוא מעדיף להיות אינקוגניטו
עד אשר הוא מגיע לחד-נס
ועומד בשערי Invito

הגענו בגשם שוטֵף
בלילה קר וסוער
עוזבים בצער, עם שמש מְלֶטֵף
כמעט בדמעות, ממש להצטער

בכל פינה, זוית, יש עיטוּר
מורגש מגע יד כשרונית
זה ברור שהזווית הנשית בשבט צור
היא לא רק גת – אלא – אמנית!

אבל – לא לטעות!
שום דבר כאן לא ספונטני
רוחב לב ענק ועומק אישיות
וזה – גם החלק של דני

כשוטרינר פגש אמנית
כך לפתע מתברר
אספו גרעין לגרעין של חמנית
ויצרו גן עדן – ארוח אחר!

בערב הראשון, אצלכם במטבח, ליד המַרְחֶשֶת
הבנו – איך אתם מצרפים חוליה לחוליה
טוֹוִים בכשרון רב – עוד ועוד רשת
ואצלכם – כל אחד מנהיג – לא שוּליה

זכרו אותנו, כל אחד צמת
כי מאחורי הכל, עומד, האדם עם כישוּר
להתעניין, להסתקרן, להתעניין עם תְּשוֹמֶת
ורק – אתם מפליאים בכישוּר ובקישוּר

שמחנו מאוד אצלכם לפרוֹש
שיחות מרתקות על חיים, אדם ובית
כך זה כשהבאתי את רעייתי 'לפְרוש'
סביב צמחי תבלין, מעדני בוקר וזית

נגמר דף שני בספר
והגיעה השעה ללכת
אבל, לא לדאוג – יהיה בסדר!
אנחנו – ברשת!

סבר פלוצקר כותב בסוף השבוע בעקבות כנס DLD, על בלוגים ובלוגרים, כך:

"כדי לקיים בלוג ראוי לשמו צריך לדעת לכתוב בלי שגיאות, להתמצא בתכנים, להשקיע בנימוקים ולהקדיש למשימה חלק משמעותי מהזמן הפנוי. מי שאינו פנסיונר, מובטל מרצון, נער או נערה בגיל הטיפש-עשרה, משוגע לדבר ולרעיון, איש פרסום, עיתונאי העובד ממילא באמצעי תקשורת ממוסד או לפחות פוליטיקאי הרץ למשרה כלשהי – לא יצליח להתמיד בבלוג משלו".

(ההדגשות – שלי).

בהמשך לדבריו, בדקתי את הפרמטרים שהציע לבלוגים ובלוגרים, באופן אישי, והנה כמה מסקנות שלי:

אני כותב באתר האישי שלי ב 'רשימות' (מערכת אתרים אישיים ראויה לשמה) למעלה משלוש שנים. אני מקווה שאני מצוי בתכני הכתיבה שלי וגם כי שגיאות הכתיב שלי ספורות. אכן אני משקיע בכך חלק משמעותי מזמני (הפנוי?!). ובאמת, אני פנסיונר. כמו כן, אני בהחלט 'משוגע לדבר ולרעיון' (וכנראה לא היחידי…), אני גם כותב, מרצה ומלמד את הנושא בעיקר בהקשרים הפנים-ארגוניים כתשתית לשיתוף וליצירה של ידע.

ואני עדיין, מתמיד. תודה לך, סבר.

כפנסיונר היפראקטיבי, שחרת על דגלו את עיקרון הזמינות כערך מוביל בפרק זה של חיי ושל עיסוקיי, אני 'מבלה' הרבה בפינה על יד הקיר. זה יכול להיות בארץ, או גם בעולם. המחירים בחו"ל מרקיעי שחקים, עד כדי התלבטות של ממש.
בארץ, למשל, זה מוביל לאחווה של ממש: "הצלחת להתחבר?…" זו מאנטרה די שגורה בבתי קפה מסוימים באזור המרכז, כאלה, שגם כאשר הלפטופ שלך מזהה את הרשת האלחוטית במקום, ואפילו מתחבר אליה – עדיין לא ניתן לגלוש ברשת. שלא לדבר על כאלה שחסמו את 'פורט 25', ואז אפשר רק 'להוריד' דא"לים אך לא לשגר עם ה Outlook המותקן בלפטופ שלך…).
במוסף 'גלריה' בסוף השבוע האחרון התפרסמה כתבה ראשית של רותה קופפר, 'חלונות ליד החלון', המציגה את התופעה, מנתחת אותה ומביאה דוגמאות גם מהעולם. בתור אחד שעוסק בניהול ידע, שיתוף ויצירת ידע חדש, שלחתי קישור לרשימה לכמה 'שותפים לדרך', ואחד מהם, צביקה, שלח לי את המקור האמריקאי, גם של הכתבה וגם של התופעה, לדבריו.
בתמורה (ככה זה אצלנו ב 'ניהול ידע…) שלחתי לו קישור ל Cappuccino U, קונספט מרתק שראיתי בבלוג של עמיתה שלי, קיסקין מרטישקין. דוגמה נוספת ליישום כזה של "Web 2.0 כאן ועכשיו" הם הרשמים של חברי נתן זלדס, איש Intel, מכנס בו השתתפנו יחד. 

עוד אנחנו מתכתבים לנו, וצביקה כותב לי שבעצם חליפת הדוא"לים ביננו 'שווה פוסט', (ביטוי מעודכן ל 'שווה שקף' מתקופת המצגות). אכן, כתבתי לו, זה בדיוק מה שאני עושה כרגע.

מהבית אגב, לא מה Third place. אתם יודעים, צריך גם לדאוג לעוד כמה דברים חשובים: לבלות את היום הראשון עם הפורשת החדשה, להכין צהריים ליורש, לגלגל כמה מכונות כביסה למ"שקית החינוך,, וכו'.

יש לכם עוד סיפורי 'חלונות ליד החלון?' התגובות ו/או ה TrackBacks, לרשותכם.