"The Only Place" בעולם בו אתה יכול להזמין "Shalom's Special"

יומן הודו – מסע במעצמת הניגודים
ברגע של 'חולשה', למרות שהחלטתי שלא להתכונן למסע מראש (שלא כדרכי), למרות שהחלטתי לא לקרוא, לא לעיין, אלא לזרום עם האירועים, התפתיתי והתקשרתי לחנות 'למטייל' להיוועץ בהם: 'מה ייחשב למדריך טוב לקראת נסיעה להודו?', שאלתי. 'הודו?' אמרו לי, 'יומן הודו' של קרליבך'. קרליבך? זה ספר עתיק, לא? אין לכם משהו מעודכן יותר? הקשיתי. 'יש יותר מעודכנים ממנו, אבל אין כמוהו'. (מימין, הספר בכריכתו העדכנית, המהדורה המי-יודע-כמה). השיב לי האיש בחנות.

מאז היותי ילד קטן אני זוכר את ארון הספרים המאובק שבו אסף אבא שלי ספרים רבים בימי חייו. בארון זה, במדף הכי נמוך, בפינה, שכן לו ספר מוזר. הספר היה בכריכה קשה, אם אינני טועה – על כריכתו בצבעי אפור-חום נראה פיל בצבע בהיר, ולידו – איש אחד, מרכיב משקפיים עגולים וחובש מגבעת לבנה (?). לספר קראו "יומן הודו".המחבר, שהיה אז כבר אדם מפורסם בישראל, אך לי – זר מוחלט, נקרא עזריאל קרליבך. אבא סיפר לי פעם כי האיש הזה ערך טיול ארוך בהודו וכתב את רשמיו בספר. בבית שלנו קראו 'דבר' ולעתים גם 'על המשמר', ולעיתונו של קרליבך 'מעריב', לא היתה אחיזה אצלנו. זה היה ספר שעמד לצדם של כרכים מאותה עת כמו 'אלף אישים', 'שלושה גאונים', ועוד מפעלות ספרות כאלו, ששווקו או נמסרו כשי לעובדים במקומות עבודה גדולים. במקרה שלנו: נמל יפו, בו עבד אבא בתחילה כסוור (טוען מטעני תפוזים מדוברה היוצאת אל אוניית המשא העוגנת מחוץ לנמל נמוך המים). הודו נראתה לי אז כמשהו מאוד רחוק ובלתי מושג. הסיפור על קולומבוס שגילה את אמריקה כשרצה למצוא למעשה את הודו, הותיר את זו האחרונה כנראה בעדיפות נמוכה אצלי. כילד, כריכתו של הספר לא משכה את עיני ואת דמיוני יותר מאשר (למשל התוצר של העיתון המתחרה – 'ידיעות אחרונות') אנציקלופדיה 'תרבות' הצבעונית, בה הייתי מעיין לעתים קרובות ורבות.

ברבות השנים, כשעקרנו מתל אביב לבנות את הנמל החדש, עמוק המים באשדוד, חוויתי לראשונה את 'סוף העולם שמאלה' הפרטי שלי: בקיץ 1965, הגיעה אל הבנין שלנו באמצע החולות, משאית משדה התעופה. כשנפתחה הדלת, ירדה אל השכונה שלנו משפחה חדשה, עולים מהודו. צבעי הסארי של הסבתות, האמהות והבנות, הקורטה של הסבא והחליפה ההודית של האבא – חקוקים במוחי עד היום. הבניין נמלא ריחות משכרים של קארי, מבטים עדינים, צניעות. החל עידן ה 'איצ'יקידנה' בשכונה. זה היה נהדר. אין תימה כי הסרט עורר בי התרגשות רבה. הספר על הודו נשכח מהעין וגם מן הלב. נשכח, אבל, בחלוף שנים רבות, הוא שב. ובמלוא העוצמה. ברשימה זו, וברשימות שתבאנה בהמשך בשבועות הקרובים, אתאר את המסע שלי בהודו 2005. מסע במעצמת הניגודים. מסע במעגלים הנפתחים ונסגרים. עולם (מה זה) קטן. כאלפיים תמונות, המון אתרים, עשרות אנשים, מפגשים מרתקים והמון סיפורים מהחיים, על החיים בהודו. עשינו שבעה עשר ימים בהודו. זה לא היה טיול תרמילאים של משוחררי צבא ההולכים לחפש את עצמם. זה היה מסע מרתק לגלות תרבות אחרת, מדהימה. עשינו את המסע בתנאים מעולים: שהייה, נהג ורכב, היכרות מוקדמת של המארחים שלנו עם האתרים אליהם כוונו אותנו, כאלה נהדרים שדאגו לנו בנדיבות אין קץ עשרים וארבע שעות ביממה ולא הניחו לנו לרגע, אבל – את מה שתקראו, ראינו בעיניים שלנו, ועל זה אני מספר.

יוצאים לדרך
כבר זמן רב אנחנו מתכננים את המסע הזה. בתחילה, עקבנו אחרי הודו מרחוק, באופן וירטואלי. זוג חברים שלנו העושים בבנגלור, חברים ותיקים מעל לשלושים שנה, מפצירים בנו חזור והפצר להגיע לביקור במקום. מעת לעת, אני מפנה את תשומת לבם לאתר של שכנתי ל 'רשימות', המעידה על עצמה שהיא חוקרת את הודו באהבה. אני קורא את הרשימות שלה על הודו באתר. ואז, ערב אחד, קצת לפני ט"ו בשבט האחרון, אני שם לב כי מעגלים נסגרים באופן מפתיע. לינקים לרשימות באינטרנט מופיעים כבשר ודם באופן פיזי. חולפים מספר חודשים, ואנחנו יוצאים לדרך. בסוף השבוע שקדם לצאתנו, מתפרסמת כתבה ארוכה ומפורטת על מסע נשים להודו. כל חברינו ומוקירי זכרנו טורחים כאקט חברי של ממש להפנות את תשומת לבנו לכתבה העוסקת בזבובים ובאפשרויות נשימה. מראש החלטנו לבוא להודו ולראות אותה בעיניים מקומיות ולא בעיניים שלנו מהבית. זה מרשם יעיל מאוד בכל עת, במיוחד – בהודו. עוד נחזור לכתבה הזו, בסיום המסע שלנו. לאחר הפסח, בטיסה הלילה של אל-על לבנגלור אנחנו שמים לב למשהו מדהים: במטוס מצטופפים מאות גברים ישראליים, בעיקר אנשי היי-טק השבים אל לקוחותיהם בהודו לאחר חופשת הפסח. כל אחד מהם עם מזוודת Trolley הנכנסת בתא-המטען שמעל למושב, כזו שחוסכת זמן. רובם ימשיכו איתנו בטיסת ההמשך מבומביי לבנגלור, בירת ההי-טק בדרום הודו. הסיליקון-וואדי, תרתי משמע..מספר מועט ביותר של נשים. אחת מהן מספרת לעמיתיה כי היא מגיעה לבנגלור הפעם – רק לשבועיים. בערב ביום העצמאות, בעת שאנחנו חוגגים בבית של זוג ישראלי את יום העצמאות ה 57, אנחנו פוגשים בה שוב. עולם קטן.

זה מה שרואים ביציאה האחורית של חנות הסארי

מסלול של פחונים, ופרה

עם בוקר, כשאנחנו מקדימים את השעון בבית בשעתיים ומחצה, המטוס שלנו מנמיך לעבר הנחיתה. אנחנו שמים לב כי משני צדי שדה תעופה, ממש 'על' הגדר, שכונות גדולות של פחונים, אוהלים מאולתרים, ילדים קטנים והוריהם. חבלי כביסה ועליהם בגדים בשלל צבעים המתוחים מגדר שדה התעופה אל האוהל או הפחון. ממש בקצה המסלול, ליד הגדר, כשהמטוס בולם לקראת סיבוב וחזרה לבית הנתיבות, אנחנו צופים בפרה הראשונה שלנו כאן. מאוד אדישה. הבנו. אוקיי. Welcome to India. עכשיו, אנחנו אצים לקחת את המטען שלנו וחוצים את שדה התעופה לעבר ה Domestic Terminal לטיסת ההמשך לבנגלור. Jet Airways, אולי החברה המובילה בהודו, מעמידה לרשותנו שתי דיילות היפראקטיביות (במונחים ישראליים). עוד לא התיישבנו וכבר אנחנו 'מותקפים': בקבוק מים, מטלית להתרעננות, ממתקים. אח"כ – ארוחת צהריים. בסיום סיבוב שתיה נוסף. הכל – בתוך שעה. לעת צהריים אנחנו בשערי בנגלור.

בנגלור
דמיינו את מדינת ישראל כולה כעיר אחת. 6-7 מיליון תושבים מתעוררים כל בוקר בעיר הגדולה שבמדינת Karnataka. זהו כרך מטרופוליטני עצום, וכמו כל דבר בהודו, עירוב בלתי נתפס של ניגודים: קניון מודרני ופרות ברחוב. קמפוסי היי-טק המזכירים את הרצליה פתוח ובשעריהם מתגוללים דלים ואביונים. המוני אדם ברחובות. צמתים הומים אל מול סמטאות שקטות. בתי קפה אופנתיים על פתחן של תעלות ביוב פתוחות. שווקים הומים אל מול שקט משכר. מוניות טוק-טוק לאלפים הצופרים ברעש מחריש אוזניים. ההודים עם מנומס. באחורי משאיות כתוב Please Horn. והם אכן עושים זאת באדיקות.  ה 'מלכה של בנגלור' עוטה עלינו שרשרת פרחים כברכת ברוכים הבאים. וכבר אנחנו מתחברים לדופק המהיר של העיר הזו. נסיעה קצרה משדה התעופה למתחם המגורים של חברינו, דרך רחובות סואנים, עתירי פרות, קבצנים ופושטי יד. הודו של מעלה – בנינים מפוארים, מיטב חברות הטכנולוגיה העולמיות, בתי מלון הקוראים תיגר בהידורם על אלו בבירות אירופה ו – הודו של מטה. (גם) זו הודו.

The Only Place
בהודו אתה חווה באופן מאוד חזק גילויים, וניגודים. לא משמעמם לרגע. אי אפשר לעצום עין, משהו יתפספס. חבל. בכל רגע אתה עומד על המימדים האימתניים של המעצמה הזו, בכל תחום. הכל בהודו בקצה האמפליטודה: הרעש, הריח, המראות. הכל מרגש: האנשים ברחוב, נהגי הטוק-טוק, הסוחרים בשוק העירוני. אתרי ואיתני הטבע. הפנים. איזה פנים. לעת ערב, אחרי שהעברנו כמה שעות התרגעות אצל חברינו, אנחנו יוצאים לאכול במסעדה מיוחדת.

 'זה המקום היחיד כמו הבית', אומר החבר שלי. ככה קוראים למסעדה – The Only Place Like Home.  אנחנו, ישראלים, מתנהגים בכל מקום כאילו אנחנו בבית. אבל כאן, זה כתוב. הבעלים, מוסלמי חביב וחייכן המכיר את הסועדים מפעמים רבות בעבר, מציע לנו מנה מיוחדת. Shalom's special. מנה מעולה, אומר חברי. ללקק את האצבעות. הם מספרים לנו כי כאשר הגיעו למסעדה בפעם הראשונה והביטו בתפריט, שאלו את בעל המסעדה למה כל מנה מורכבת מאותם ממרכיבים, אי אפשר לגוון, לעשות שילוב?! 'אין בעיה', אמר הבעלים, 'נקח שניים מזה ואחד מזה, ניצור מנה חדשה'. איך נקרא לה? מה זאת אומרת, נקרא לה Shalom's Special. חשבתי שהוא צוחק. עוד בדיחה של חברי הותיק. לא, הוא אמר. 'אני לא צוחק, זה באמת נקרא ככה, תסתכל בחשבון'.

מקדש לעולם ISKCON בו מכבדים (גם) Visa ליד האל

אחת התופעות המדהימות בהודו היא ריבוי הדתות, הזרמים , העדות ו – המקדשים. קשה להקיף בביקור כה קצר ובאיזור כה זעיר יחסית לגודלה של תת היבשת הזו את כולם. בבוקר לאחר הגיענו, אנחנו יוצאים לסיבוב מקדשים קצר, מה שנקראה: מקדשים שבסביבת הבית. במונחי בנגלור, מדובר בחציית העיר מצד לצד, משהו שאורך כחצי שעה עד שעה בתנאי תנועה רגילים. אחד המקדשים בו יש פסלי ענק של גַנֵש, אחד משלושת האלים המובילים (ברהמה, קרישנה וגנש), מסמל את ההצלחה. אפשר לראות כמוהו בפתחו של כל עסק, אפילו על כרכרת רוכל ברחוב. הפסל ניצב ביציאה האחורית מתוך חנות ענקית לסארי, הממוקמת באחד ממרכזי הקניות הגדולים בבנגלור. (התמונה, למעלה). להגיע אל הפסל דרך החנות, מזכיר קצת את המסלולים שפארק דיסני. רק מזכיר, לא דומה. אחרי טעימה ראשונה שכזו, בה אנחנו חווים איך מאות מאמנינים רוכשים בפרוטות מינחה להגישה לפסל ברגליים יחפות, בסגידה של ממש, אנחנו עושים דרכנו למונומנט ענק ומדהים, מקדש ה ISKCON של בנגלור.

השם של המקדש הוא למעשה ראשי התיבות של International Society for Krishna Consciousness, זהו גוף בינלאומי ששם לו למטה להביא למודעות את קרישנה. המקדש בבנגלור הוא מונומנט שיש ענק, אחד מארבעה בהודו, הממוקם על גבעה נישאה הנראית מכל מקום בבנגלור. אנחנו עוד נשוב אליו לטקס חתונתם של מ' ו פ', היא סיקית והוא סינדי (או ההיפך?), אבל זה עוד יגיע. בינתיים, אנחנו רצים במעלה המדרגות, דרך כמה מקדשי משנה, הנשימה כמעט נעתקת מלהכיל את המראות. רצים, כדי להספיק להגיע לאולם המרכזי בו בחצות היום אפשר לראות את הטקס המרכזי: נזירים המבצעים טקס דתי שלם, אל מול פסלי האלים במקדש. אלפי אנשים גודשים את האולם המרכזי, כורעים על הרצפה, רגליהם משוכלות לאחור. אסור בתכלית להפנות את כפות הרגליים אל עבר האלים, שלא יכעסו. מעת לעת אתה שומע פעמונים מצלצלים. האמונה אומרת כי כל מאמין שיכה בפעמון, יביא לכך שהאל יפנה את תשומת לבו אליו. בחלל האולם ריחות של קטורת, הנזירים מנענעים כלי נחושת ובהם דולקת אש אל מול הפסל. אחרים תוקעים ב 'שופרות' העשויות מקונכיות גדולות. וכל העת, אבל – כל העת, בעוצמה הולכת וגוברת אנחנו שומעים משהו מוכר: "הארי קרישנה, הארי קרישנה, הארי ראמה, ראמה ראמה…" וחוזר חלילה.

זה אתר עצום בהיקפו, מודרני מאוד. המעקות מנירוסטה בוהקת. ניכר כי אימצו כאן בצורה חכמה את מנגנוני ויסות התורים והעומסים הנהוגים בפארקי דיסני (כבר הזכרתי את זה, לא?!). הגוף המפעיל את המקדש עוסק בצורה מאוד רחבה בכל רחבי הודו בחינוך, במזון, בתמיכה בחלשים. משהו המזכיר עמותות, אצלנו. אבל איזה הבדל. אמרתי מודרני? בהחלט. כל מאמין יכול לתרום למקדש בכל רגע, בכל מקום, ככל שירצה, באיזה אמצעי שירצה. במרכז האולם, כשמסביב המאמינים המתפללים, ניצב דוכן גדול ועליו המכשירים האלקטרוניים המחוברים ל VISA, American Express' , הכל הולך. המקדש, לעולם ISKCON, אבל – לא בדד ישכון. מכבדים מאוד Visa. האלים – אתם לא לבד.

עוד מקדשצ'יק, ממש קל"ב

מקדש האל-הקוף Hanuman, בנגלור

חטיף – פלח מלפפון ליד הפרלמנט של המדינה, בנגלור

הרשימה הבאה: על עץ הדעת, משפחת מוזס ומסעות עזר ויצמן ז"ל בהודו

פורסם בקטגוריה מסע במעצמת הניגודים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

2 Responses to "The Only Place" בעולם בו אתה יכול להזמין "Shalom's Special"

  1. מאת יוסי רז‏:

    נהניתי לקרוא אותה, תודה 🙂

  2. מאת שאול‏:

    אחרי שטעמתי על קצה המזלג מחוויותיך ביום ד' בביה"ס המרכזי של משרד הרווחה, גם במסגרת הרצאתך וגם בהפסקות, אני מצפה לתיאור המלא של חוויותיך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *