סיפור מסע – להיות מורה דרך

סיפור מסע (טיפל'ה ארוך, אבל לא כמו מה שאני מספר עליו. תקראו.)

מאז שאני זוכר את עצמי, אני קורא ולומד. עוד מילדות. ספרים הם חברים-מה-זה-טובים. גם אטלסים, מפות, תצלומים-של-פעם. דגלי האומות. לכסיקונים, ספרי זיכרונות וביוגרפיות. מגיל צעיר, עם אבא ואמא שלי, גם טיילנו הרבה: בתחילה בתל אביב עירנו, ובהמשך בכל הארץ. תמיד עניין אותי לדעת, מה היה, איך זה התחיל, מי זה ומה זה. איך זה נוצר. מה היה קודם. סקרנות וניסיון ללמוד ולהבין כל העת. בהמשך, יצא כך שהתחלתי גם לספר ולשתף אחרים, בכל המדיה הרלוונטיים: בע"פ, בכתב, ברשת. ושמתי לב, שיש כאלו שזה מעניין אותם, והם שואלים, וגיליתי שזה כייף גדול ללמוד, לחקור, ולחזור עם תשובה. לעתים, השואל גם התעניין במה שיש לי לומר בתשובה לשאלתו. אבל אם לא, אז זה היה גם בסדר מבחינתי…אני למדתי משהו חדש.

והטיולים בארץ שהיו מרתקים, ושרתמתי אליהם חברים רבים לאורך השנים, לווו אצלי תמיד בתחושה מוזרה: מחד, אני חושף בפני חבריי אתרים ומקומות וסיפורים שלא הכירו (כלומר, אני יודע יותר מהם על יעדי הטיולים), אבל, מצד שני, אני לא יודע מספיק. וזה גם לא מובנה. ומסודר. ורבדי. ואיך זה קשור לזה. ומה היה קודם? בקיצור, המתנתי לשעת כושר להתמודד עם האתגר. ואז כשחזרנו מטיול בווייטנאם בסוף דצמבר 2019, חולה בדלקת ריאות מתישה, היה לי זמן עם עצמי לחשוב ולהגיע למסקנה כי הגיעה העת. אחרי עשרים וחמש שנים בארגון תקשורת גדול (קריירה א'), ואחרי שבע עשרה שנים כמרצה ויועץ לניהול ידע בארגונים (קריירה ב'), חשתי שהגיעה העת לפרק ג'. (שאמנם עשיתי כל העת, אבל לא בצורה מקצועית). על הליכתי לקורס אני חייב לתת קרדיט לשני מורי-דרך יקרים, שטיילתי עמם הרבה לפני הקורס עצמו: Yoav Avneyon שבטיול הראשון שלי עמו, עודד אותי ללכת ללמוד בקורס ("תפור עליך…"), ובהמשך, שמוליק שפרמן שבתום יום טיול עמו, חלק עמי כי הקורס נערך במתווה חדש ("כדאי לך…!"). תודה גדולה לשניכם! ואז, באמצע אפריל 2020, בחרתי בקורס מורי דרך, בשלוחת תל אביב של בית הספר לתיירות בישראל באוניברסיטת חיפה – University of Haifa. הצטרפתי לקבוצה שקראנו לה ברשת #לוטוס_2020. אלו תלמידי מסע הלמידה בדרך להיות מורי-ומורות-דרך… הקבוצה שלנו כוללת ספקטרום גילאי מגוון חוצה-דורות: מגיל עשרים וחמש ועד לגיל שבעים ואחת. אבל עזבו אתכם מזה: כולם ביחד וכל אחד – עולם ומלואו, תותחים ובעלי ידע רחב ועמוק. ואז התחלנו לדבר. ביננו. ולהכיר. ונוצרה היכרות שטוותה רשת מרתקת של יודעים. גיבוש איטי, אבל ככל שחולף הזמן, התמצקות מבורכת. בגיל שבו כבר כמעט לא 'עושים' חברים חדשים, נוצרו חברויות חדשות, מבורכות. שיתופים ושותפויות שבעולם 'בחוץ' לא אפשריות בכלל. התחושה היא מקוטבת: מחד – 'איך לא נפגשנו עד היום?', ומאידך – 'מה נעשה עכשיו כשהקורס מסתיים?'. מתוך ארבעים וחמישה המשתתפים בתחילת הדרך, נותרנו בקו הסיום כשלושים וחמישה: מה לא היה לנו בחודשים האלו?! ימי הולדת, חתונות משמחות (אחת מהן – בין שני משתתפים בקורס, לאחר הצעת נישואין מרגשת בעין גדי!), מפגשי פיצה-בירה כייפיים, לידות של ילדים, ושל נכדים, וגם, לצערנו הגדול, פטירה של חבר אהוב, Peretz Farchy עליו השלום, שעזב אותנו באבחה פתאומית. והיתה כמובן, גם קורונה. איך לא. סגרים, בידודים, קטיעת הרצף הלימודי, הסתגלות בלית-ברירה ללמידה-אסינכרונית-מרחוק באמצעות ה Moodle של אוניברסיטת חיפה, ובתוספת מפגשי תגבור והנחייה ב Zoom. חודשים של למידה כזו, עד שסוף-סוף יצאנו לסיור הראשון 'בשטח', שבסופו של דבר הסתכמו לחמישים-וארבעה סיורים, מתוך ששים המתוכננים, רובם-ככולם עטויי מסיכות, ריחוק חברתי, תו סגול ותו ירוק, בדיקות PCR לקראת הקמפוסים. הישג לא מבוטל בתנאי אי-וודאות שכאלה. ואז ברגע קריטי כשאנחנו בעיצומו של הקורס, התחלפה לנו הרכזת, ונכנס רכז אחר. אומרים ש "כשהתלמיד מוכן – המורה מופיע". ובאמת, כנראה שאנחנו באמת היינו מוכנים, כי אז, המורה שלנו, רכז הקורס Guy Noyman, אכן הופיע, ואיזו הופעה. וואו. הזמן הארוך שהוא השקיע בנו, הזמינות, האינטליגנציה הרגשית הבלתי רגילה שלו היו לכולנו דוגמה ומקור של תמיכה ועידוד, שלא לדבר על רוחב היריעה והידע האינסופי שלו, שהשפיע עלינו ללא גבול וללא מגבלת זמן. בין סגרים ובין סיורים טסה הסחרחרת, וזו לא רק מטאפורה, הסחרחרת: חבר יקר, Yaniv Stam, מורה-דרך, אמר לי בתחילת הדרך, שכל הקורס ארגיש כמו ברכבת הרים בלונה-פארק, עליות ומורדות, מצבי-רוח, רגעי ייאוש, ורגעי שמחה, וקשת רחבה של רגשות ותחושות. וואו, כמה שהוא צדק. והמשפחה? אין לתאר את המסירות וסבלנות שלהם. אם זה הייתי אני, הייתי כבר מוותר מזמן. 'קורס מורי דרך' היו שלוש המלים שנאמרו בשנה וחצי האחרונות הכי הכי הרבה פעמים במשפחה שלנו ובמעגל הקרוב. יודעי-דבר אומרים שקורס מורי דרך הוא מפרך, עמוס, תובעני, טובעני, עם היקפי מידע, ידע ותוכן דמיוניים, ומי-שלא-בפנים-לא-יכול-להבין-באמת-על-מה-מדובר. בחיי שזה כך: איך אפשר לתאר חבורה של חנוּנים-סרוּטים-עמוק, חרשנים שמתלהבים מכל פרח, קפל קרקע, נוף מוקדם בבוקר, תלבושת של נזיר, שמדברים ביניהם בשפת 'סתרים' של תקופות, שמות, …לוגיות, תחומי דעת, תקופות. שחַדים חידות 'איפה אני?' מכל פינה בארץ, שמשתפים כל הזמן בעוד ועוד חומר. מי שלא ראה שני מורי דרך מתווכחים על בדל-קוצו של עלה במדבר, לא ראה שמחה כזו מימיו. המון המון המון תוכן. ככל שאנחנו לומדים עוד ועוד, מתחדדת ומעמיקה תחושה מאוד חזקה: צניעות. צניעות. אנחנו לא המצאנו דבר, אנחנו רק צריכים להמשיך ללמוד, ולספר את סיפור הארץ, נופיה, אנשיה, המאורעות והאירועים בה. ועוד אתגר מרתק: המרצים שלנו בקורס, רובם ככולם, ברשת ופא"פ, היו תותחים-שחבל-על-הזמן, בקיאים להפליא, ידענים כרימון, כל אחד מהם בור סוּד שאינו מאבד טיפה. איך? איך נגיע לזה אנחנו? ואז בעשרים ביוני, נקהלנו, ביחד עם (יש האומדים) כ 600 נבחנים בקורסי מורי הדרך השונים בארץ, לבחינה בכתב. אין לתאר את ההתרגשות שאחזה בנו, לקראת, בזמן ולאחר הבחינה: ומדובר פה בחבר'ה בעלי תואר ראשון, ושני, ודוקטורט שכבר התרגשו פעם או פעמיים בחיים שלהם…תחושה שונה. קשה להסביר. ואז ההמתנה המטלטלת לתוצאות המבחן-בכתב, ואז, תחילת השיבוצים למסלולים ולמקטעי המבחן בע"פ בירושלים. והתחושה הבלתי-מרפה שלאן שלא תביט, יש המון מה לדעת, אינסוף פרטים, ומעט מכל זה שצריך לספר. ואז המבחן בע"פ. התחושה שכל השנה וחצי האחרונות 'יושבות' על מחצית השעה: סד זמנים קשוח, אולי אפילו אכזרי, עם פורמט מעט מבלבל: גם – צריך להפגין מה שאתה יודע מבלי שאתה יודע מה תישאל (כאילו, תלמד את כל הקורס מהתחלה תכל'ס…), וגם – לבנות, לתכנן ולהוביל את המטיילים-הבוחנים שלך ביד בוטחת מהמוצא אל היעד, שלושה וארבעה ממדי ניהול-מידע, שרצים אצלך בו זמנית. כאן באים לעזרתי בהכנות שניים שחוו זאת מספר ימים לפני: תודה Golan Vilk ותודה גם ל Yuval Aharoni. ואז, הבוחנים אומרים: תודה לך! ועכשיו, שוב המְתַּנה. מותחת. סחרחרת רגשות. שוב ושוב F5 ללא הרף במקלדת, בציפייה לראות הודעת דוא"ל נכנס כששם השולחת 'מתתיהו דליה', ולקוות שמה שכתוב בפנים הוא במינימום – 70. ולהיזכר שבלילות אתה חולם 70, ממלמל 70 ומייחל ל 70… ולא לשכוח שכחלק מהקוד האתי, יש גם את התפקיד ואת האחריות: מורה- הדרך חייב ללמוד תמיד, ולדעת 'הכל', אבל יחד עם זה, לספר 'כמה שפחות', ומה שמספרים צריך שיהיה מתומצת, אטרקטיבי, מעניין, יצירתי. אומנות המעבר מ 'לתת הרצאה', ל 'לספר סיפור'. סיפור, זה כל הסיפור. כמה פשוט. כמה מורכב. ואז, וזה קרה. היום ממש, באחת חמישים ושלוש אחר הצהריים, הוא הגיע. הדוא"ל המיוחל מדליה. "ברצוני להודיעך כי עברת בהצלחה את מבחן הרישוי למורי דרך בע"פ, ציון הבחינה: "(מעל שבעים)". וואו. קריאת שמחה. כמה דמעות (כן, כן.) סוג של הקלה. שמחה עצומה כבושה. הודעת וואטסאפ למעגל המשפחתי הקרוב (אלא שסבלו הכי הרבה, אבל תמכו ללא סייג). לחברים קרובים ש 'נעלמנו' להם מהמכ"מ לשנה ומשהו, וגם למספר מורי-דרך וותיקים ומעולים בהם פגשנו כ 'מטיילים' בטרם הקורס, ושהפכו לחברים ולקולגות שתמיד היו מוכנים לשתף עם טיפ או עצה טובה (Yoav Avneyon, Ori Katzir, Yotam Jacobson). ובוודאי לא אשכח לציין שתיים: את Tamar Gvirtz-Hayardeni ואת אסתר סעד שתרמו לי חלקים חשובים בפאזל המקטע סביב ימק"א ומלון המלך דוד. אבל, שמחתנו עדיין לא מלאה, חלק מחברינו יצטרכו לשוב ולהיבחן, ועוד חברים צפויים להיבחן בשבוע הבא. אז אנחנו כאן. מחכים להם. סקירות של הסיורים שלנו אפשר למצוא בהקלקה על ההאשטאג #לוטוס_2020. כששאלו אותי בראיון הקבלה לקורס: 'למה אני רוצה ללמוד בקורס הזה?', השבתי שזו מתנה שנתתי לעצמי מזמן, אבל חיכיתי עשרות שנים כדי לממש אותה בפועל. והשתדלתי, גם ליהנות… אז הנה, לשנה החדשה, וליום ההולדת הששים-וחמש שלי, שיהיה בעוד ימים ספורים, לא יכולתי לבקש לעצמי מתנה יותר טובה מאשר להיכלל, להצטרף ולהימנות על ציבור כה מיוחד וייחודי, מורי ומורות דרך. וכמובן שלא ייפקד מקומם של השותפים הראשיים לרשת התמיכה המשפחתית שלי, שלהם מגיעה התודה וההסמכה האמיתית: רעייתי רחלי, Rachely Chamish, בתי נעמה Naama Chamish, בני יוני Yoni Chamish ובת-זוגו דניאלה Daniella Elrom . שתהיה לכולנו שנה טובה, עתירת-בריאות, ו…להתראות בדרך! משרד התיירות בישראל בית הספר לתיירות בישראל #לוטוס_2020